בזיעת אפנו נאכל לחם!
מוּלָא מנחם מארגן קבוצה גדולה של עולים מבוכרה לארץ המבקשים לעבד אדמות בארץ ישראל ונענים בשלילה
הרב מנחם שמואל הלוי, המכונה מוּלָא מנחם, שהיה מחכמי איראן, עלה לארץ והתגורר בשכונת הבוכרים בירושלים. הוא ארגן קבוצה של כשלוש מאות יהודים מבוכרה שביקשו לעלות לארץ ונזקקו לסיוע של הקרן הקיימת לישראל. העולים, ביניהם מורים, אנשי מדע, חניכי אליאנס, תלמידי ישיבות וחקלאים – לא ביקשו סיוע כספי, אלא שיוקצו להם אדמות שאותן יוכלו לעבד לפרנסתם.
מנהלי הקרן הקיימת לישראל דחו את בקשתם של העולים להקצות להם אדמה, אך הפצירו בהם לעלות לארץ בכל זאת, והבטיחו להם שהארץ שופעת כל טוב והיא ארץ זבת חלב ודבש.
על כך הגיב מולא מנחם בסרקזם:
"דחייתכם את בקשתנו תוך סיפור נפלאות הארץ מזכירה כומר המבטיח לחולה על ערש דווי נפלאות מחיי העולם הבא. אך אנו טרם נהנינו מהעולם הזה, ובו אנו חפצים, ולא בנפלאות העולם הבא."
מוּלָא מנחם מוביל קבוצה גדולה המבקשת לעלות לארץ מבוכרה ומונה מגוון רחב של בעלי מקצועות. העולים מאוחדים ברצונם לעבד אדמה בארץ.
מוּלָא מנחם מתאכזב מסירובה של הקרן הקיימת להקצות אדמה לקבוצת העולים, וכדי לבטא זאת הוא מספר משל סרקסטי וחריף, ובו מחאה על כך שההבטחות הערטילאיות לארץ שופעת כל טוב אינן יכולות להחליף את הקצאת הקרקעות. הדימוי שבו משתמש מוּלָא מנחם מחדד את הטענה: הכומר המספר לחולה נפלאות על חיי העולם הבא מבקש להמתיק את המוות עבור החולה. בעיני מוּלָא מנחם, בזה מסתכם כוחה של הבטחת ראשי הקרן הקיימת לישראל.
