הסיפור

כשהיה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בהונגריה, בא אליו קצב אחד שלא הכיר אותו ואמר לו: "עליי לשחוט בהמה, והשוחט גר כשתי פרסאות מכאן. השעה דוחקת ואיני רוצה להמתין עד שיבוא השוחט. שמא שוחט אתה?"
– "כן," אמר ר' לוי יצחק .
אמר השוחט: "תסכים לשחוט את הבהמה ואשלם לך כפליים?"
אמר ר' לוי יצחק:
"אעשה כרצונך. אבל בקשה אחת אבקש תחילה. אני זקוק בדחיפות לעשרים רובל, לכן אבקש שתלווה לי את הסכום הנ"ל, ובעוד כמה ימים אשיבם לך ברוב תודה. אני נוסע בכפרים ואוסף כספים לצדקה, וברוך השם אני מצליח. הלוא ניכר עליי שאני איש אמת ואיני שקרן חלילה, ובכן – הלווה לי תחילה את הכסף."
אמר הקצב: "סלח לי אדוני. הלוא איני מכיר אותך, ואיך אוכל להלוות סכום גדול כזה לאדם שאיני מכיר?"
אמר ר' לוי יצחק: "הלוואי וישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך. עשרים רובל סירבת להלוות כי אינך מכיר אותי, אבל סמכת עליי שאשחט עבורך בהמה אף שבאמת אינני שוחט, ולא בדקת שמא רמאי אני," והוסיף: "היית חלילה מוכר בשר לא כשר. וזוהי עבֵרה אפילו חמורה יותר מלא להשיב הלוואה. כי את ההלוואה אפשר תמיד להחזיר ולתקן את מה שקלקלנו."
אז הודה הקצב כי שגה. ומאותו היום תיקן את דרכיו.

---

על הסיפור

כשהדבר נגע לעניין כשרותו של השוחט, הקצב לא חשד ולא בדק. אבל כשהדבר נגע לעניין כספי הוא בדק וחשד וגם סירב להלוות. בכך הוכיח הרבי לקצב כי בני אדם נוטים לזלזל בחשיבותם של דברים שאינם נוגעים לחייהם הגשמיים אלא לעולמם הרוחני והדתי. ובהכללה – אנשים נוטים להשקיע פחות בדברים שאינם נוגעים לצורכיהם החומריים והמיידיים.
נוסף לכך אולי הרבי רומז כי כשם שיש "רמאים" ואנשים בלתי אמינים בענייני ממון, כך גם נושאי תפקידים דתיים והלכתיים עשויים להתגלות כנוכלים, וראוי לבדוק אותם.