א' קטנה וענווה גדולה
כשהאל מכתיב למשה את ספר התורה, משה מנסה לשנות אות אחת קטנה כדי שלא להאדיר את שמו
"וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה" (ויקרא א, א)
אל"ף של ויקרא נכתבת בספר התורה כשהיא זעירה, משום שמשה היה גדול ועניו ולא רצה לכתוב אלא "ויקר" לשון מקרה. כאילו לא דיבר הקב"ה עימו אלא בחלום, כדרך שנאמר בבלעם "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל־בִּלְעָם" (במדבר כג, ד), כאילו לא נראה ה' למשה אלא במקרה.
אמר הקב"ה למשה כתוב גם את האל"ף.
הציע משה פשרה: שאומנם יכתוב את ה-א' אבל יכתבנה קטנה יותר משאר אותיות ה-א' שבתורה.
האם מנהיג מזדהה עם מעמדו הרם? האם הוא נהנה מגינוני הכבוד והערצה?
המילה הראשונה של ספר ויקרא נכתבת בדפוס וגם בספר התורה עצמו בצורה מיוחדת: ה-א' נכתבת בכתב זעיר, ומי שלא יביט בקפידה עלול לחשוש שכתוב שם ויקר. המדרש מתאר כיצד נוצרה המסורת של ה-א' הזעירה בוויכוח בין משה הענוותן ובין בוראו. רצונו של משה לכתוב "ויקר" כמו שנכתב על הנביא בלעם. משה היה אומנם נביא, אבל השיחה עם האל היא עדיין מאורע חריג וייחודי ומשה לא מרגיש נוח עם הביטוי "ויקרא" שמשדר שוויון בין הקורא ובין השומע.
קרבתו של משה לאלוהיו עולה מן הדיאלוג שהם מקיימים. משה מציע שהוא יכתוב 'ויקרא' כפי שביקש האל, אבל יכתוב את ה-א' קטנה כדי לסמן את התנגדותו שלו. כך, מילה אחת, מצליחה לדבר אלינו בשני קולות. קולו של האל שקורא למשה במילה "ויקרא", וקולו של משה שֶׁמוֹחֶה נגד תואר הכבוד ומבקש לומר "ויקר". בנוסף, הדיאלוג ביניהם מצביע על חמקמקות המושג ענווה. בכך שמשה מבקש להוריד את ה-א' הוא מפגין ענווה, וזה פרדוקס, איך אפשר להחצין מעשה נעלה וגם להישאר עניו?
