גדול המצווה ועושה
מה עדיף - להיות מחויב או להתנדב? רב יוסף העיוור מתלבט בשאלה זו, שמבחינתו היא דילמה קיומית
רב יוסף היה עיוור, ואמר כך:
"בתחילה חשבתי שאם מישהו יאמר לי שההלכה היא כדבריו של רבי יהודה, שאמר שעיוור פטור מן המצוות, אני אעשה חגיגה וסעודה גדולה לחברי החכמים, שהרי אני פטור מן המצוות ולמרות זאת אני מקיים אותן.
אך בינתיים שמעתי את דבריו של רבי חנינא שאמר "גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה". לכן כעת אני אומר ההיפך: אם מישהו יאמר לי שאין הלכה כדבריו של רבי יהודה ועיוור אכן חייב במצוות, אז אעשה חגיגה וסעודה לחכמים, שהרי גדול מי שמְצוּּוה".
מי ראוי יותר להערכה? האם מי שמתנדב ובוחר מרצונו החופשי לעשות דבר מה, או זה שעושה זאת מתוך ציווי וחובה?
רב יוסף פטור מן המצוות משום שהוא עיוור. בתחילה הוא חושב שזוהי סיבה לחגיגה, שכן העובדה שלמרות עיוורונו הוא ממשיך לקיים מצוות היא נקודה לזכותו. אולם בהמשך הוא נחשף לקביעה כי "גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה". כלומר המחויב גדול מהמתנדב. לכאורה קביעה זו מעט תמוהה: בדרך כלל אנו רגילים להעריך ולתגמל עשייה של התנדבות יותר מעשייה של חובה. לדוגמה: אנו מתפעלים ממי שמתגייס לצבא למרות פטור שקיבל יותר ממי שחייב בשירות. אולם על פי רבי חנינא דווקא מי שפועל מתוך מחויבות ראוי להערכה גדולה יותר מזה שמתנדב מרצונו החופשי.
לקביעה בדבר עדיפות המחויבות על ההתנדבות הוצעו מספר הסברים. היו שטענו כי הכפייה מעוררת התנגדות. פעמים רבות מי שמחויב בדבר, רוצה להתנער ממנו ולהיפטר מן המחויבות, ולכן דווקא קבלת העול ראויה להערכה. מעבר לכך, המחויב יודע שעל התרשלות במעשיו יבואו איתו חשבון ולכן הוא מצוי במתח גדול יותר ממי שמתנדב, ולכן רמת המחויבות שלו לתוצאות פחותה.
אם נחזור לרב יוסף העיוור, ייתכן שרצונו להיחשב כ"מי שמצווה ועושה" קשור גם לרצון להיות שווה בין שווים. הפטור מן המצוות מדגיש את החריגות ואת המגבלה, ואילו בכוחו של החיוב להעביר אותו משולי החברה אל מרכזה.
