הסיפור

ארבעה נכנסו לפרדס:
בן עזאי
ובן זומא
אחֵר
ורבי עקיבא.
בן עזאי הציץ ומת.
בן זומא הציץ ונפגע.
אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות.
רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום.
משלו משל: למה הדבר דומה? לפרדס של מלך ומדרגות עולות אל רום החומה. מה על אדם לעשות כדי להתבונן במלך? להציץ ובלבד שלא יזיז את עיניו ממנו.
ועוד משלו משל: למה הדבר דומה? לדרך העוברת בין שתי דרכים: אחת של אש ואחת של שלג. הִטה לכאן – נכווה באש, הִטה לכאן – נכווה משלג. מה על אדם לעשות? להלך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן.

---

על הסיפור

אי אפשר להתבלבל ולזהות את המקום רווי הסכנות שאליו נכנסו ארבעת החכמים עם גן מציאותי. האגדה היא אלגוריה המרמזת לגן רוחני.
הכניסה לפרדס היא כניסה לסודותיה של התורה, תורת הנסתר. לפי המשל זו כניסה לעולמו של אלוהים. הסיפור הוא חידתי ומרומז, ולא פלא שגרסאות מורחבות בתלמודים ניסו להסבירו.
מה גרם לרוב הנכנסים להיפגע בגן אלוהי זה? נתחיל דווקא מאלישע בן אבויה, שבמקורות אחדים נמנעים מלכנות אותו בשמו וקוראים לו 'אחר'. המקורות מספרים לנו שבהמשך עזב אלישע את דרך התורה. מההרחבות בגרסאות התלמודיות אפשר להבין שהוא נכנס לפרדס מנקודת מוצא ספקנית ומרדנית, וזו הייתה בעוכריו. לפי התלמוד הירושלמי, המשמעות של קיצוץ בנטיעות הוא פגיעה בתלמידיו: כשהעביר את תובנותיו מהפרדס לתלמידים הצעירים, גרם גם להם לטעות בעקבותיו.
בן עזאי לא הספיק להגיע לשם. הוא נכנס לעולם הרוחני הזה בגיל צעיר מדי, מה שהביא לקיצור חייו. וכל זה רק מהצצה – הוא נכווה באש, או שמא קפא בשלג.
בן זומא, גם הוא צעיר, ניצל מגורלו של בן עזאי, אך הצצה קצרה זו הביאה ככל הנראה לסופה של למדנותו, ולפי הפרשנות המקובלת נטרפה דעתו.
נותר רבי עקיבא, הלמדן הזהיר. לפי סיפור אחר הוא רק החל ללמוד לקרוא בגיל 40, ואולי בעקבותיו התקבלה בימי הביניים ההמלצה לא לפנות לתורת הנסתר לפני גיל זה. הוא לא התחכם: לא הקדים את זמנו, היה חדור אמונה, לא הזיז את עיניו למקומות לא-לו ולא נטה ימין ושמאל. רבי עקיבא הפך לסמל לדרך הנכונה והיחידה להיכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום. גורלם של האחרים הוא אות וסמל ליהירים שחושבים שימצאו דרך קיצור. נקודה למחשבה למי שמצפה להחליף לימוד מעמיק של שנים בקריאת עלון חובבנים.