הסיפור

כמה שנים אחרי שברוך ליבוביץ' היה מורה לעברית של חברי קיבוץ דגניה, הוא פגש בתל אביב את בצלאל יפה שעסק בגאולת קרקעות. כששמע יפה שליבוביץ' נוסע צפונה הוא שלח איתו סכום של חמישים לירות לקיבוץ דגניה. אך אבוי! אחרי שנסע ברכבת מחיפה לטבריה גילה ליבוביץ' שהכסף איננו וכנראה אבד או נגנב.
ליבוביץ הודיע לחברי דגניה שהוא מתכוון להחזיר להם את הכסף, לווה את אותו הסכום, וכעבור שלושה חודשים הגיע לדגניה עם הכסף. אולם אנשי דגניה סירבו לקבל את הכסף. "הכסף אינו שייך לנו", טענו, "ואם חשבת שלא נאמין לך שלא גנבת את הכסף, הרי שאתה מעליב אותנו".
פנו שני הצדדים לבוררות אצל יוסף אהרונוביץ', עורך כתב העת 'הפועל הצעיר'. ליבוביץ' ביקש ממנו שיאלץ את הקיבוץ לקבל ממנו את הכסף, אך הבורר קיבל את עמדת הקיבוץ ואף חייב את ליבוביץ' לשלם קנס של חמש לירות בתרומה למוסד ציבורי לפי בחירתו.

---

על הסיפור

ברוך ליבוביץ' היה מורה בדגניה במשך תקופה קצרה. כעבור שנים ספורות הוא מתמלא אשמה כשהוא מאבד כסף המיועד לקבוצת דגניה. הוא לוקח על עצמו את האחריות, ומחזיר את הכסף באמצעות הלוואה שהוא מתכוון להחזיר מעבודתו כמורה. מה שנראה לעיניים של מתבונן מן הצד כמעשה טוב של נטילת אחריות, למרות שלא ברור אם הכסף אבד באשמתו, נראה לחברי דגניה כעלבון.
חברי דגניה הם חלוצים ששאיפותיהם לא התמצו בעבודה חקלאית של יהודים בארץ ישראל, אלא הם ביקשו ליצור חברה שמתאפיינת ביחסי שותפות קרובה מתוך אמון. העובדה שליבוביץ' חשש מתגובתם על אובדן הכסף ולקח על עצמו להחזיר אותו מכיסו, במקום לסמוך עליהם שיסלחו לו, הייתה בעיניהם מעילה באותו אמון. לכן למרות המחסור שסבלו ממנו הם מסרבים לקחת ממנו את כספו.
מעניין לראות שתגובתם של אנשי דגניה לא נתפסת כמוזרה גם מחוץ לקיבוץ. הסכסוך המוזר בין הצדדים מגיע לבוררות אצל יוסף אהרונוביץ', עורך ביטאון 'הפועל הצעיר', התנועה שאליה השתייכה דגניה. הוא מקבל את טענתם של אנשי הקבוצה, ודוחה את לקיחת האחריות של המורה כמוסר בורגני שאיננו מתעלה לרמת האמון האנושי שבני הקיבוץ לקחו על עצמם.
הסיפור שימש את המשורר נתן אלתרמן כאחד היסודות העלילתיים של המחזה 'כנרת כנרת' שכתב ב-1961, אם כי הוא שינה את פרטי הסיפור. אלתרמן ראה בסיפור מעין זה דוגמה להיותם של החלוצים "אנשים משונים".