אנשים טובים באמצע הדרך
הרב שלום שרעבי (רש"ש), מגדולי המקובלים, עסק ימים ולילות בתורה ובתפילה, ואף העמיק בסודות התורה. אך רק כשפגש אישה ענייה בדרכו לישיבה הבין שהסוד מתגלה דווקא בדרך
רבי שלום שרעבי (רש"ש) יצא אל בית המדרש לעסוק כדרכו בתורת הסוד, ובדרכו ראה אישה עיוורת, יחפה ולבושת סחבות, האוחזת בידה בילדה קטנה. גשמים עזים ירדו באותו היום. אף שהרב מיהר לישיבה רחמיו נכמרו על האישה ובתה, והוא פשט את מעילו ועטף בו את האשה, ואף את נעליו חלץ ונתן לה. לא נחה דעתו עד שהזמין את האשה ובתה לביתו, כדי שהוא ואשתו ידאגו להן. כך צעדו הרב היחף ונטול המעיל עם האישה העטופה במעילו ברחובות ירושלים.
כשהגיעו לביתו של רש"ש הגישו להן הרב ואשתו ארוחה חמה, ואף ציידו אותן בבגדים חמים ובכסף.
האישה שאלה את מיטיבה לשמו, אך הוא התחמק: "גם אני הייתי יתום, ואת העוני אני מכיר היטב. כשם האל עזר לי, כך אני עוזר למי שאני יכול." אך הענייה התעקשה ושאלה שוב לשמו. ניסה רש"ש לשוב ולהתחמק: "שמי שלום." דעתה של האישה לא נחה, ולרש"ש לא נותרה ברירה אלא לחשוף את זהותו. כשגילה את שמו הזדעזעה האישה, והחלה להתנצל על כך שהטריחה אותו, על שגרמה לו להתבזות וללכת יחף לעין כול, ועל כך שבגללה ביטל הצדיק זמן לימוד תורה יקר.
אך הרש"ש הרגיע את האישה: "בזכותך התגלה לי סוד גדול. שנים רבות שאני לומד ומלמד תורה, אך רק היום התברר לי שאני לומד תורה כראוי."
הסיפור מתאר את הרש"ש בדרכו למקומו הטבעי כראש הישיבה – בית המדרש, שבו הוא לומד ומלמד תורה, ושם מתקיים מפעלו הרוחני הגדול בהבנת תורת הסוד (הקבלה). ואולם הסיפור מלמדנו כי לעיתים העבודה הרוחנית מתרחשת בדרך, ברחוב. דווקא כשעצר לסייע לאישה ולבתה ביום גשום, למד הרב שרעבי את סודה של התורה. מכאן נוכל ללמוד שגם כשאנחנו חדורי מטרה, ועוסקים במשימות שנראות לנו בעלות ערך ומשמעות, ישנם מצבים הדורשים מאיתנו לעצור ולסייע לנזקקים. הרש"ש מלמד שמטרת לימוד התורה אינה רק הבנה עמוקה של רעיונות אלא השפעה ממשית על החיים, עזרה לזולת וסיוע לחלש.
הרש"ש אינו רוצה לגלות את שמו. הוא אינו מבקש לזכות בהכרת תורה מיוחדת, אלא חפץ בעשיית חסד אנושי ופשוט. הענייה מתעקשת ומגלה את סודו של הרש"ש, ומייד נבוכה למשמע שמו; היא חשה שפגעה בתלמיד חכם ובתורה בכך שעיכבה אותו בדרכו ללמוד תורה. היא מניחה שלימוד התורה הוא פסגת העשייה הרוחנית, והוא עדיף על כל עשייה אחרת. אולם הרש"ש מאיר את עיניה לכך שמטרתו של לימוד התורה היא תיקון העולם, ולפיכך דווקא כשהוא מסייע לה הוא מגיע אל תכלית הלימוד. לדידו, על הלומדים בתורה להגות בתורה מתוך כוונה לפעול באופן מוסרי ורוחני בעולם הזה.
בעיני הרש"ש, הזמן שהשקיע בסיוע לאישה הענייה לא היה הפסקה של הלימוד, אלא מימוש שלו ותרגומו לחיי המעשה.
