אמור לעצמך
ר' יצחק מוורקי סבל בצעירותו מאשתו, ולא רק הוא אלא גם המשרתים בבית. כששאל את רבו מה עליו לעשות, השיב לו: "אמור לעצמך". אם תשתנה, גם היא תשתנה.
פעם אחת ישב רבי יצחק מווּרקי בין כמה תלמידי חכמים גדולים. השיחה נסבה על תפקידם של משרתים. היו ביניהם שאמרו כי כל ענייני הבית תלויים באיכותו של המשרת – אם הוא איש ראוי, כיוסף בביתו של פוטיפר, הרי ש"כֹּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג).
אמר ר' יצחק: "אף אני הייתי סבור כך, עד שלמדתי ממורי כי הכול תלוי בבעל הבית, ולא במשרת."
וכך סיפר ר' יצחק: בצעירותו היה לו סבל רב מאשתו, שהייתה מצערת אותו מאוד. את ייסוריו נשא בדממה, לא התקוטט עמה ולא אמר דבר, אך כאשר ראה כי גם המשרתים מתענים תחת ידיה, לא ידע עוד מה לעשות. לבסוף בא אל רבו, רבי דוד מלֵלוֹב, לשאול בעצתו. אמר לו רבו: "מדוע תאמר לי? אמור לעצמך!"
תחילה, לא הבין ר' יצחק למה התכוון רבו בתשובה זו, והיה הולך ומהרהר להבין כוונת הדברים. והנה מצא כי הבעל שם טוב אמר כי צריך האדם לתקן את כל פעולותיו – הן אלו הנעשות במחשבה, בדיבור או במעשה בפועל. עוד אמר הבעש"ט, כי שלוש אלו – מחשבה, דיבור ומעשה – מכוונים כנגד בניו של האדם, אשתו ומשרתיו, ואם יתקן האדם את מעשיו בשלמות יתהפכו גם אלו לטובה.
הבין ר' יצחק כי לכך נתכוון רבו, וכי הכול תלוי בו בעצמו.
תשובת רבו הטילה את האחריות למתח שבין ר' יצחק ואשתו על כתפיו של ר' יצחק. האמירה "אמור לעצמך" הובנה על ידי התלמיד כדרישה להפנות את המבט פנימה ולעסוק בתיקון דרכיו.
התובנה של ר' יצחק היא שגם בעיות "חיצוניות", כגון התנהגותם של הילדים, בני הזוג או המשרתים שבבית קשורות לבעיות "פנימיות" ואישיות, וממילא ברגע שהאדם יתקן את עצמו זה יביא לשינוי בהתנהגותם של הסובבים אותו.
הביטוי "מחשבה, דיבור ומעשה" מופיע כבר בספרי מוסר קודמים לחסידות, כפירוש על הפסוק "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד; ראו השל"ה, הלכות תשובה, פסקה לט), והוא מבטא את מכלול הפעולות שהאדם מסוגל לעשות. בדרשה המובאת בשם הבעל שם טוב בסיפור זה מושוות שלוש הפעולות האלו לשלושת מעגלי בני ביתו של האדם – אשתו, בניו ומשרתיו.
