הסיפור

כך סיפר הרב יוסף אילוז על עלייתו של אביו, חכם אליהו אילוז, ממרוקו לישראל בהיותו נער בשנת 1874:
"לרוב חשקו ותאוותו הגדולה לתורה הקדושה תכף ביום השלישי לבואם, עוד לא נחו מטורח הדרך, קם וילך לחפש ולדעת את מקום לומדי התורה… וינסה להיכנס שמה, לדבר איתם, להניחו להילוות אליהן, לשבת וללמוד עמהם.
אך עוד לא הספיק להוציא אף הגה מפיו. ויסתערו עליו כולם כאיש אחד חברים, ויבזוהו בעיניהם, ויכוהו ויחרפוהו בדברים קשים, ויאמרו אליו: 'מה לך פה אליהו ילד מערבי [מגרבי=מרוקאי]?! ומי הביאך עד הלום לבוא לקחת עמנו חלק בישיבתנו ובתורתנו?! צא לך מפה! הלוא ידעת אם לא שמעת, שהמקום הזה הוא רק לבני רבני העיר ונכבדיה, לא לנערים כמוך!' (בייחוד השתוממו למראה לבושיו המרוקנים ולשינוי לשונו).
ויהי כשמוע אליהו את דבריהם החזקים יצא משם בפחי נפש, וכל הדרך הלך ילך ובכה במרירות נפש עד הגיעו לביתו, כי מיאנה להינחם נפשו על העלבון הזה אשר העליבו אותו הצעירים האלה, כי לא עלה על ליבו שבזאת העיר אשר יאמרו 'כלילת יופי טבריה לתורה', תחת אשר חשב כי יקבלוהו בזרועות אהבה, ונהפוך הוא שהראוהו איבה רבה.
ויספר לאביו [הרב אברהם אילוז] כל הקורות אותו, וינחמהו אביו ויאמר לו: 'אל תדאג בני, כי ארץ ישראל והתורה הם מג' דברים שהם באים על ידי יסורין.'
ויחשוב עצות בנפשו ויראה כי אין לו שום עצה אחרת כי אם לשבת וללמוד לבדו מה שיוכל להבין, ויאמר 'אם אני לי מי לי'."

---

על הסיפור

עם הגיעו ממרוקו לטבריה הלך הנער אליהו אילוז לחפש מקום לימוד, משום שנפשו חשקה בתורה. אולם הנער נראה לבני המקום זר ומוזר בלבושו המרוקאי, והם סילקו אותו מישיבתם.
התנהגותם הנלוזה גרמה לנער העולה החדש עלבון וצער, ואף אכזבה עמוקה. תגובתו של האב מפתיעה – במקום להפנות את כעסו לבני המקום הוא מכוון את דבריו לבנו ומבקש לחזקו.
אביו מצטט את המדרש שלימוד תורה וארץ ישראל נקנים בייסורים, ולדבריו דווקא קבלה של המצב תאפשר לבן להתמודד איתו בצורה הטובה ביותר. הוא אינו יכול להבטיח שהבעיה תבוא על פתרונה ועל כן תולה את הצלחת בנו בהתעקשותו וביכולתו להתמיד במימוש שאיפותיו להתיישב בארץ ולעסוק בתורה. אם יבין שהדרך אכן ארוכה ומלאת מהמורות וקשיים, אך בכוחו להתגבר עליהם, הרי לבסוף יזכה לממש את חלומו להיות תלמיד חכם בארץ ישראל.