אל תגלה את סודי
רבי יהודה אריה אלתר מגור מצא את אחד מתלמידיו מעיין בכתב היד של ספרו. בעזרת דרשה הוא חושף בפני החסיד את חששו מפני מעשה זה, ומצניע בכך איום מרומז לחסיד החטטן.
פעם אחת נעדר רבי יהודה אריה אלתר מגור מחדרו למשך זמן מה. כששב אל החדר, מצא שם את אחד מחסידיו מעיין בכתביו שנותרו בחדר, שטרם ראו אור.
אמר ר' יהודה אריה לחסיד: "אמור לי דבר אחד ממה שמצאת בכתבים אלו." אמר החסיד דבר אחד שקרא בכתביו של רבו.
אמר לו הרבי: "אני אומַר לך דבר יפה יותר ממה שאמרת. כאשר עם ישראל הלך במדבר בדרך לארץ ישראל וביקש ממלך אדום רשות מעבר לעבור בארצו, ענה המלך האדומי 'לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ' (במדבר כ, יח). המילה 'פֶּן' מעידה על ספק, ולכן נראה האיום כמוטל בספק – אולי 'בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ'. משונה הדבר, הלוא ראוי היה לומר כי ודאי יֵצא למלחמה!
ואולם הפירוש הוא כי כוונתו של מלך אדום אינה לאיים, אלא להסביר מפני מה הוא חושש – שאם בעתיד יצטרך להילחם בבני ישראל, הם יֵדעו את סודותיו כיוון שעברו בארצו."
"וכך גם אני" – אמר הרבי לחסיד – "מי יודע, 'פֶּן־בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ', ואולי עוד אלחם בך. במקרה כזה, איני רוצה שתדע את סודותיי, ועל כן – הנח לכתביי ואל תקרא בהם עוד."
דרשתו של הרבי על מלך אדום מבהירה כי הרבי רואה בכתביו דבר שעליו להישאר בגדר סוד. חשיפת הכתבים, כך לפי הדרשה, תסייע לחסיד במצב של "מלחמה" ברבי.
העלאת האפשרות כי תפרוץ ביניהם מלחמה או עימות נראית כאיום מרומז של הרבי לחסיד החטטן – היזהר, עוד תפרוץ בינינו מלחמה.
למרות זאת, הרבי אינו כועס או מאיים באופן בוטה, אלא מפרש פסוק מן התורה המכיל איום כחשש אישי שלו. הדיון כולו מתרחש כמין שיח דרשני-תורני, שבו לכאורה החסיד והרבי רק מחליפים ביניהם דברי תורה.
הסיפור עוסק בכך שהכתיבה משמעה חשיפת סודות, וממילא יוצרת מצב של פגיעות וחולשה מבחינת הכותב. ובהמשך לכך, לא כל הנכתב רצוי שיתפרסם, שהרי הפרסום מגלה סודות וממילא מחליש את היוצר ולא מחזק אותו. על פי הסיפור, ישנם דברים שראוי שיישארו נסתרים ולא יופצו ברבים.
