אל תבוא הביתה
רב יוסף נשלח לתקופה ארוכה של לימודים, וכאשר הוא בא לביקור לפני סוף התקופה הוא זוכה לקבלת פנים קשה מצד אביו. דרמה משפחתית בערב יום הכיפורים
לאחר נישואיו של רב יוסף, שלח אותו רבא אביו ללמוד בבית הרב לתקופה של שש שנים.
אחרי שלוש שנים, בערב יום הכיפורים, אמר לעצמו רב יוסף: אלך ואראה את אנשי ביתי.
שמע אביו שהוא בא. לקח איתו דבר מה, יצא מולו ואמר לו: נזכרת בזונתך?
נטרדו שניהם בריב, ולא אכלו סעודה מפסקת.
הורים רבים מייעדים את ילדיהם להגיע לגדולות, אבל מה קורה כשהילדים אינם מעוניינים בייעוד שבחרו להם ההורים?
הסיפור המופיע בתלמוד כאחד מהסיפורים על תלמידים חכמים שעזבו את נשותיהם לתקופות ארוכות, שתים עשרה שנה בדרך כלל, כדי ללמוד בבית המדרש. (לסיפורים אחרים ראו כאן){{לינק לתגית בין הבית לבין בית המדרש}}. אולם במוקד הסיפור הזה לא עומדים החכם ואשתו אלא דווקא החכם ואביו. היציאה ללמוד מתוארת כיוזמה של האב וכשהבן חוזר לפני הזמן שנקצב לו האב אינו מקבל את פניו בברכה אלא בתוקפנות. רש"י אפילו אומר שהדבר שהאב לוקח איתו הוא כלי נשק. הבן לא עמד בציפיות שתלה בו אביו להתמסרות מוחלטת ללימודים. הנסיעה הביתה בערב יום הכיפורים מכעיסה אותו והוא מפנה את כעסו כלפי הבן.
בתוך התעקשותו של האב שהבן ישלים את תקופת לימודיו הרצופה, הוא אינו מעלה בדעתו שהרצון של הבן לפגוש את בני משפחתו הוא רצון לגיטימי, ואף מתאר את יחסיו של הבן עם אשתו כזנות, כיחסים שהם מיניים בלבד.
התעקשותו של האב בסיפור לראות את בנו מתמיד באידיאל של לימוד תורה מוצג כאן במלוא האבסורד שלו.
ההתעקשות הזאת אינה מביאה את הבן להתעלות רוחנית, אלא סוחפת איתה גם את הבן וגם את האב: שניהם אינם אוכלים את הסעודה המפסקת, ובוודאי שאינם נכנסים ליום הכיפורים מתוך פיוס. התרחשות הסיפור בערב יום הכיפורים יכולה להזכיר להורים שלצד הרצון לחנך להתעלות ולשלמות, אסור לשכוח את רצון הבנים והבנות, את הפיוס והסליחה, כדי שהתורה תהיה תורת שלום.
