הסיפור

ארבעה חכמים נכנסו לפרדס, וראו את אותו גן שמימי שבו נחבאים סודותיו של האל.
על אחד מן הארבעה, אלישע בן אבויה, מסופר כי כאשר נכנס החל לעקור את השתילים הרכים שצמחו שם.
מהו המראה שראה אלישע בפרדס והוביל אותו למעשה נורא זה?
אלישע ראה את המלאך מטטרון, אשר ניתנה לו רשות לָשֶׁבֶת במשך שעה אחת ביום ולכתוב את מעשיהם הטובים של עם ישראל.
אמר אלישע: והרי למדנו כי בשמיים אין ישיבה, אין קנאה או תחרות, אין הפניית עורף ואין עייפות!
האם ייתכן כי ישיבתו של מטטרון בשמיים מנכיחה את העובדה שהוא אינו כפוף לאל, ומבטאת את יומרתו להיות אל בפני עצמו? האם ייתכן חס ושלום כי ישנן שתי ממשלות בשמיים?
מיד הוציאו את מטטרון והלקו אותו בשישים מלקות של אש, וניתנה לו רשות לשרוף את מעשיו הטובים של אלישע.
יצאה בת-קול מן השמיים ואמרה לאלישע: לא תוכל עוד לחזור בתשובה; קריאתו של האל "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג, כב) אינה מכוונת עוד אליך, אל ה"אחר" שהפכת להיות בעקבות דבריך.
אמר אלישע לעצמו: אם כך הוא הדבר ואין לי סיכוי עוד להגיע אל העולם הבא, אלך ואהנה מן העולם הזה.
יצא "אחר" לתרבות רעה.
יצא, מצא זונה וביקש לשכב עימה.
אמרה לו: וכי אינך אלישע בן אבויה ששמך ידוע בכל העולם כאחד מגדולי החכמים?
עקר אלישע צנון מן הערוגה בשבת ונתן לה.
אמרה הזונה: אם כך – אחר הוא.

---

על הסיפור

מה מוציא יהודי אל מחוץ לגבולות היהדות? מה הופך אותו להיות "אחר"?
דמותו של אלישע בן אבויה ריתקה דורות של לומדים וקוראים דווקא משום שהתחיל את דרכו כאחד מגדולי החכמים, ובתהליך אפוף מסתורין הפך להיות הדמות המייצגת של מי שכבר אינו חלק מעמו, מי שנמצא בחוץ וכבר יודע כי לעולם לא יוכל לשוב.
מהו אפוא חטאו של ה"אחר" כפי שהוא מוצג בסיפור זה?
לכאורה, איננו מוצאים בסיפור זה את אותו חטא איום שהיינו מצפים לו. אלישע בסך הכול תמה על העובדה שמטטרון מעז לשבת בשמיים, ובכך מפר המלאך את הכלל האומר כי רק לאל עצמו ישנה זכות ישיבה במרומים.
בשביל להבין את הבעיה יש להבין מדוע קיבל מטטרון קיבל רשות מן האל לשבת ולכתוב את מעשיהם הטובים של ישראל. זכות זו היא כמובן אינה עניין פרקטי; הישיבה בזמן כתיבת המעשים הטובים מבטאת את העובדה שעם ישראל מקבל יחס מועדף, ומוחרג ממערכת הצדק האלוהית הנהוגה כלפי שאר בני האדם. אך אלישע אינו מסוגל לקבל אלוהים החותר תחת עקרונות הצדק האוניברסליים שהוא עצמו קבע. לדידו, העובדה שישנן שתי מערכות שונות של צדק אלוהי, מעידה על כך שיש גם שני כוחות השולטים בעולם ומנהיגים אותו. בכך מערער אלישע על הנקודה הרגישה ביותר בקיומו של עם ישראל – העובדה שעם זה זוכה ליחס מיוחד מאת האל.
עונשו של אלישע נוגע בדיוק בנקודה זו: האדם שחושף במבטו את סודות הפרוטקציה האלוהית – ומזדעזע מהם, כבר לא יוכל לקבל בעצמו את אותו יחס מועדף מאת האל, והתיעוד של מעשיו הטובים נשרף באש. הוא כבר לא מסוגל להתבונן על עצמו כאחד מבניו המועדפים של האל. הוא הפך ל"אחר" – מי שמסתכל על עמו ועל עצמו מנקודת מבט חיצונית וזרה.
כאשר אלישע מבין זאת, הוא הולך ליהנות ממנעמי העולם הזה. אך יותר מכך, הליכתו אל הזונה מבטאת את הבנתו כי עקירתו מעמו כוללת גם התנכרות שלו כלפי עצמו, כלפי גרעין זהותו. המחווה רבת העוצמה של עקירת הצנון מן הערוגה בשבת מבטאת יותר מכל את שאיפתו של אלישע לעקור מתוכו את זהותו כאלישע, להפוך להיות אחר לעצמו: "אם כך – אחר הוא".
איך קיבלו חכמים את העובדה שמורה דגול הפך לחוטא? על כך בסיפור הבא. בגרסה אחרת של הסיפור מודגשת השאלה איך מקבל אלישע בן אבויה את עצמו אחרי מעשיו והאם בשמיים מוכנים לקבל אותו בחזרה.