אלוהים יצרף את האותיות
מה יעשה יהודי שהולך לאיבוד ביער בערב יום הכיפורים, ואין בידו סידור תפילה? הוא אומר את אותיות האלף-בית ומבקש מאלוהים לצרפן לכדי תפילה.
בערב יום הכיפורים שלח יהודי כפרי אחד את בני ביתו אל העיר הגדולה, כדי שיתפללו שם בבית הכנסת עם כל הציבור. את מחזורי התפילה שם בידם, והוא עצמו התעכב אחריהם בביתם שבכפר, כדי שיוכל להוסיף לאכול ולשתות, שכן מצווה גדולה היא לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים. "ברכיבה על הסוס אוכל להגיע לעיר בתוך זמן קצר," חשב.
אך אבוי! מעשה השטן הצליח. בדרכו תעה האיש ביער, ועד מהרה חשכו השמים והשמש שקעה ונעלמה. ראה האיש שכבר נכנס היום הקדוש, בבתי הכנסת כבר מתפללים "כל נדרי" ואסור עוד לנוע בדרכים. וכך היה עליו לעשות את יום הכיפורים לבדו בלב היער.
מחזור תפילה לא היה בידו ובלבו עלתה צעקה. מעומק נפשו אמר בבכי ובכאב: "ריבונו של עולם, הלוא אינני יודע להתפלל בלי סידור, ומה אוכל לעשות? כל שיודע אני לומר הוא את אותיות האלף-בית. הנה הן בידך, קח אותן וצרף אותן זו אל זו בכל הצירופים והשמות, עד שיהיו האותיות למילים ולתפילה. ועכשיו, צרף אתה את האותיות כמו שכתוב – 'אִמְרַת ה' צְרוּפָה' (תהלים יח, לא)."
כשאמר הכפרי את אותיות האלף-בית נעשה רושם גדול בשמים, ותפילות רבות נכנסו ובאו בשער שפתח הכפרי בתפילתו זו.
סיפור חסידי נודע זה מדגיש עיקרון חסידי חשוב – תפילה הנעשית מעומק הלב פועלת את פעולתה, גם אם האדם אינו יודע את המילים המדויקות של התפילה. הרגש ועבודת הלב חשובים מן הידע. בסיפור זה ובסיפורים רבים אחרים תיארו חסידים את האדם הפשוט, שאינו יודע אפילו את מילות התפילה, ובכל זאת תפילתו "עשתה רושם" בשל הפשטות והרגש שבה.
הרעיון של צירופי האותיות למילים קשור גם לתפיסות קבליות, שלפיהן התפילה היא צירוף והרכבה של אותיות, המשפיעים על המערכת השמימית. היהודי הכפרי אינו בקי בידיעות נסתרות אלו, אך הוא מכיר את אבני היסוד, ודי בכך. החסידות בכללה התרחקה מן העיסוק הישיר בידע הקבלי והדגישה את עבודת הלב הספונטנית והפשוטה.
הסיפור מכיל את הרעיון כי אבני היסוד הפשוטים – אותיות האלף-בית – מספיקים כדי לבנות בעזרתם עולם ומלואו. יתרה מזו, לעתים דווקא החזרה אל התשתית הזו, משמעה היכולת לבנות מחדש ולהרכיב אפשרויות חדשות. מתוך המצוקה של ההישארות לבד, בלי חברה ובלי ידע, האדם הפשוט שבסיפור נוגע באינסוף האפשרויות הגלומות באלף-בית.
הרקע לסיפור הוא המציאות שבה אנשי הכפר היו באים אל בתי הכנסת שבעיר כדי להעביר בהם את תפילות הימים הנוראים. העובדה שרבים מיהודים אלו לא ידעו כמעט קרוא וכתוב ולא התמצאו בסידור הייתה הרקע לסיפורים רבים.
