הסיפור

פעם אחת שאל רבי חסידי אחד את רבי יצחק מאיר מגור: "לשם מה אתה ממשיך לנסוע אל רבך הרבי מקוצק, הלוא אתה עצמך ראוי להיות רבי!"
השיב ר' יצחק מאיר:
"בספר משלי נאמר 'אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר' (משלי כג, כג). לכאורה סוף הפסוק מיותר, וכי לא ידע שלמה המלך כי אם אדם רוצה לקנות משהו הרי ברצונו להחזיק בו ולא למכור?
אלא שכך יש לקרוא את הפסוק: 'אֱמֶת קְנֵה' – כל עוד יש לך ממי 'לקנות', ללמוד ולקבל- 'תקנה' את האמת, ורק כשאין לך ממי יותר 'לקנות', זהו מצב של 'וְאַל' – כשאין מורה, רק אז 'תִּמְכֹּר' ותיתן משלך לאחרים. ולכן, כל עוד אני קונה אמת, אין לי דבר שאני יכול למכור לאחרים."

---

על הסיפור

ר' יצחק מאיר דוחה ככל הניתן את המעבר למעמד של "מורה" המעניק חוכמה ו"אמת" לאחרים. מבחינתו, כל עוד ניתן, הוא מעדיף להישאר "תלמיד". את הפסוק "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר" הוא מפרש – אל תמכור כל עוד אתה מסוגל "לקנות", כלומר להמשיך לספוג ולקבל. אמירה זו מעידה על הענווה של ר' יצחק מאיר, שממשיך לראות את עצמו כ"תלמיד" בלבד. מעבר לכך אומר ר' יצחק מאיר שלא למהר במעבר מלמידה אל הוראה והענקה לאחרים. מבחינתו, מעבר אל תפקיד של מחנך ומורה עומד בניגוד ל"קנייה" ורכישה של ידע חדש, ולכן כדאי להיזהר שלא למהר מדי לשְלַב ההוראה.
באופן סמוי הביטוי "למכור את האמת" מבטא ויתור על האמת. ואולי הרבי רומז לכך כי קשה להיות אדם שמלמד "אמת" לאחרים, כי דווקא תפקיד ההנהגה וההוראה עלול לפגוע ב"אמת" ובאותנטיות של המורה.
באמירה כללית יותר, ה"אמת" והידע בסיפור נתפסים כמרכיבים שאינם נרכשים בזמן קצר ומוגבל, אלא ככאלה שנספגים לאורך זמן. ובהכללה – המורה אינו רק מוסר מידיעותיו אלא עצם השהות הארוכה במחיצתו ממלאת תפקיד חשוב ביותר בתהליך הלימוד.