הסיפור

היה זה באוגוסט 1911, כשנסעתי עם ידידתי הצעירה שולמית בן צבי ועם בחור ששמו זלמן רובשוב לבקר בקבוצת מרחביה שבעמק יזרעאל. […] החצר הייתה ריקה ודוממת וצימאוננו הוביל אותנו למבנה המרכזי של הכפר, ה“חושה”, שקיווינו כי נמצא בה מים. […] וכעת – האצבעות דגדגו לי מרוב תשוקה לכסות קיר שחור זה ברישומי גיר לבן. באותם ימים הייתי נתונה בציור דמותו של סבי עליו השלום, זאת כהמשך לדיוקנאות עצמי, כי תמיד מצאתי דמיון ביני ובין סבי, וכשהייתי עסוקה בבחינה עצמית חזרתי לשורשיי. אך טבעי היה, אפוא, שגם כאן, על הקיר המפוחם והחשוף בחדר האכילה של הקבוצה הצעירה והאידיאליסטית הזאת, אצייר בגיר לבן את דמות סבי שצירפתי אליו גם את עצמי, נכדתו האהובה, בדמות ילד. […] רובשוב ושולמית עודדוני כל כך ביוזמתי, כך שבעוד הרעיון באִיבּו כבר מצאתי את עצמי עומדת על השולחן ומציירת. עבדתי מתוך שיכרון והתעלות, מתוך חדווה ועליצות. הרגשתי כל כך שייכת לאדמה הזאת, לאנשים האלה, כל כך רציתי לתרום להם ממיטב כישרוני ודמיוני! שלוש שעות רצופות עבדתי, הפסקתי רק כדי לשתות מהג’ארה, מתוך ריכוז עצום, מתוך רצון עז לבטא את כל האהבה התמה שרחשתי לסבי בילדותי. את אמונתו בי, שאימצה את ליבי ברגעים הקשים ביותר בחיי, את החלומות שטווה באשר לעתידי, את ברכת הדרך שנטלתי ממנו ושאני חוזרת ומשננת אותה עד עצם היום הזה. בושתי ממש באושר שהציף אותי לנוכח התדהמה וההפתעה שניבטו מעיני החברים כשחזרו עם ערב מעבודתם המפרכת בשדה, בשמש הלוהטת, ומן האורווה ומן הלול. ואחר כך השמחה שפרצה מהם אחרי חודשים רבים של אבל ושכול! הם נשאו אותי על כתפיהם במעגל ושרו “זבחו זבחי צדק לה'”, כאילו הייתי שׂיה על כתפי עולי הרגל.

---

על הסיפור

החלוצים עלו לארץ ישראל מתוך רצון להקים יישובים חדשים וליצור יהודי חדש, אבל הם גם חיפשו תחושה של שייכות למשפחה וקשר לשורשים. אירה יאן הייתה ציירת צעירה שלמדה בבית הספר לאומנות בצלאל בירושלים, ויצאה יום אחד עם החלוץ הצעיר זלמן רובשוב (לימים שזר) ועם חברתה שולמית בן צבי לבקר יחד את חלוצי מרחביה.
בהם הגיעו לחדר האוכל כשהוא עודנו ריק כי החלוצים היו בשדות. יאן לא מצליחה להתאפק ומציירת לחברים על קיר חדר האוכל תמונה מרהיבה של סבא שלה, יהודי מסורתי בן אירופה ולצידו נכד צעיר שהיא מעצבת בדמותה שלה. יאן בחרה במוטיב עמוק, הקשר המשפחתי, ועל אף שהוא לכאורה "גלותי" הוא דיבר אל כל הנוכחים. בדיוקן הסב היא שיקעה באמצעות שפת האומנות את הידיעה הבטוחה שהיא ממשיכת דרכו של הסב. היא ביטאה את הוודאות שיש לה כי חייה בארץ ישראל זוכים לברכת הדרך של הדורות הקודמים.
כשהפועלים חוזרים מעבודת יומם הם מופתעים לגלות מה קרה בהיעדרם. אך למרות שהאורחים לא שאלו את פיהם לפני שהותירו גרפיטי על הקיר, תמונת סב ונכדו נוגעת בהם ומרגשת אותם עמוקות. אולי הם נזכרים בסבא שלהם שהשאירו בגולה, ואולי הם מזדהים עם דמות הנכד התמים. הציור החדש המעטר את חדר האוכל מאחד את האורחים והמתיישבים בשמחה גדולה המלווה בריקודים נלהבים למילות השיר "זבחו זבחי צדק לה'".