הסיפור

סיפר רבי דוד משה מצ'ורטקוב:
שבע שנים שהה רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב אצל רבו, רבי שמֶלקֶה מניקֶלשבּוּרג. בתום שבע השנים אמר לו ר' שמלקה כי הוא יכול לשוב לביתו, וצייד אותו במטבע אחת, בכיכר לחם ובמעיל בד לבן.
בדרכו שמע ר' משה לייב קול אדם צורח. הלך אחרי הקול עד שהגיע לבית אחד. במרתף יושב היה יהודי במאסר, והיה צועק ובוכה.
שאל אותו ר' משה לייב: "למה אתה אסור פה?"
ענה האיש: "לא היו לי שלוש מאות רובל לשלם את דמי חכירת הפונדק לאדון הכפר." מיד זרק ר' משה לייב את הלחם שלו למרתף כדי שהיהודי יחיה את נפשו מעט, והלך לבעל הכפר לדבר אתו על האסיר היהודי.
באותם הימים היה בעל הכפר גם מושל ומלך במקומו, ורשאי היה להמית ולהחיות. ביקש ר' משה משה לייב לתת את המטבע הקטן שקיבל מרבי שמלקה בתמורה לחובו של האסיר. ואולם האדון סירב לקבל מטבע אחד בתמורה לחוב של שלוש מאות רובל.
הלך משם ר' משה לייב במפח נפש, אך מיד שב על עקבותיו ורץ שוב לביתו של האדון. לא יכול היה ר' משה לייב להבליג עוד על סבלו של היהודי, ולכן חזר אל בעל הכפר ובפיו אותה הצעה: מטבע אחת תמורת החוב כולו. כעס האדון ודן את ר' משה לייב למיתה. וכך הייתה דרכו של האדון להמית את נתיניו – היה משליך אותם לחדר אחד, ושם היה משסה בהם כלבים צמאי דם שיאכלו את בשרם.
ואולם, כאשר הושלך ר' משה לייב לתוך החדר, לא נגעו בו הכלבים לרעה. כיוון שראה זאת האדון, השליך את ר' משה לייב אל כלוב נוסף בארמונו, ובו חיות טרף מסוכנות יותר. מיד לבש ר' משה לייב את מעיל הבד הלבן שנתן לו רבו, ר' שמלקה, והחיות ברחו ממנו ולא עשו לו מאומה. כאשר ראה אדון הכפר את שאירע נבהל מאוד, והלך בעצמו ופתח את המרתף שבו היה אסור בעל חובו היהודי, ואמר לו: "לך לשלום."
כשסיים ר' דוד משה לספר מעשה זה, אמר: "היכן יש כיום מעיל כזה."

---

על הסיפור

הסיפור עוסק בפרידתו של ר' משה לייב מססוב מרבו, וזהו הרגע שבו התלמיד מתחיל דרך עצמאית. מתנות הפרידה של ר' שמלקה מניקלשבורג מייצגות את מה שרבי משה לייב מקבל מרבו אחרי שבע שנים שבהן נפשו של התלמיד נקשרה בנפש רבו. השימוש של התלמיד במתנות מלמד על מה שהוא בוחר לאמץ מתוך אישיותו של רבו בדרכו העצמאית (ר' משה לייב היה ידוע כמי שהרבה לעסוק בפדיון שבויים).
מעניין להבחין בהבדלים בין המתנות השונות, אלה המביאות לשחרור האסיר ואלה המאצילות מאישיותו של הרבי על תלמידו: הלחם מסייע באופן מיידי כי הוא משביע את רעבונו של האסיר; הבגד מסמל את האדם, וניתן לפרש אותו כחפץ שמאציל משהו מאישיותו של הרבי על תלמידו, ואילו הכסף מקדם את שחרור האסיר דווקא על דרך השלילה – בעל הכפר לא היה מוכן לקבלו.
התכונה הבולטת שמצטיין בה ר' משה לייב בסיפור זה ובסיפורים אחרים היא מסירות נפש ליהודים הנתונים במצוקה, ובפרט לשבויים או לעניים. כאן מביאה אותו מסירות זו לידי סכנת נפשות, כי הוא אינו מסוגל להניח את השבוי במאסר. בשלב זה גם מתברר כי המעיל מגן עליו מפני החיות הרעות.
המשפט שמוסיף המספר, האדמו"ר רבי דוד משה מצ'ורטקוב, "היכן יש כיום מעיל כזה" מסיט את נושא הסיפור, ומציב במרכזו את כוחו הפלאי של המעיל וכן של ר' שמלקה, מי שנתן את המעיל. ייתכן שזו אמירה מתחכמת, שנועדה לאתגר את השומעים, שהרי לא המעיל הוא נושא הסיפור, אלא מסירות נפשו של ר' משה לייב ליהודי הנתון במאסר. הסבר נוסף נתן הסופר אליהו כי טוב: הבגד הלבן מסמל את ניקיון הנפש של ר' משה לייב, ובזכות תכונה זו ניצל מחיות הטרף.