הסיפור

בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ח (1878) יצאו מירושלים דוד גוטמן, יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר, זרח ברנט ואנשים נוספים על מנת לראות את אדמת הכפר אוּמְלָבָּס, הסמוך ליפו, ולבחון אפשרות לקנותה ולהקים עליה מושבה עברית. הם סיירו לאורכו ולרוחבו של השטח עד שהגיעו אל מבצר עתיק והרוס למחצה. היה זה מבצר אנטיפטרוס, שם מצאו מעיינות מים חיים, שפיכו וזרמו חרש ונשפכו לנחל גדול מכוסה סוף ומוקף עצים ושיחים. האדמה היה כהה ודשנה ומכוסה בדשא. כשראו חברי המשלחת את הסביבה, עם המבצר העתיק והמעיינות הזורמים אל נחל הירקון, מצא המקום חן בעיניהם והם החליטו לקנות את כל שטח האדמה לטובת הקמת המושבה. אולם כאשר נכנסו לכפר אוּמְלָבָּס הם הזדעזעו למראה אנשי הכפר, שהיו נראים חולים, עיוורים ופניהם צהובות מקדחת. המראה מילא את חברי המשלחת ייאוש.
עם שקיעת השמש חזרו החברים ליפו. רק יואל משה סלומון, שידע היטב ערבית, החליט לשהות בכפר עוד כמה ימים כדי לבחון לעומק את מצב האדמות ולהבין מה גורם למצב הבריאותי הירוד של אנשי הכפר. לאחר בדיקות עם זקני הכפר הבין סלומון כי מי נחל הירקון מזוהמים והם הסיבה לחולי. ליואל משה סלומון היה קשה לוותר על קניית השטח שכה רצה לרכוש, אך מצד שני חש אחריות כלפי המתיישבים העתידיים ולא רצה לפגוע בבריאותם.
חברי המשלחת החליטו לפנות אל הרופא היווני שהיה מפורסם באותו זמן, ד"ר מזוריקה, והזמינו אותו לבוא ולייעץ להם האם כדאי לקנות את השטח.
כשבאו יחד עם הרופא אל המקום, שוב ראו את אותו מראה עגום: אנשים רזים כשלדים, פניהם צהובות ורבים מהם סובלים מעיוורון ומהפרשות בעיניהם.
ד"ר מזוריקה סייר לבדו במקום, עלה אל הגג של אחד מבתי הכפר ונעמד עליו תוך שהוא מביט בשמיים כמחפש דבר מה. שלושת החברים עמדו בצד, תוהים על מעשיו של הרופא ומחכים להכרעתו. כעבור חצי שעה בערך ירד הרופא מעמדתו המוזרה ואמר להם כך:
“דעו לכם, אדונים נכבדים, כי יש סימן אחד שעל פיו אפשר לדעת האם מקום מסוים מתאים למגורי אדם או מסוכן להם. כשעמדתי על הגג הבטתי בשמיים וחיפשתי בעיניי האם ישנן ציפורים עפות בשמיים. אולם על פני כל השמיים הכחולים והשקטים שמעלינו לא ראיתי ולו ציפור אחת. והרי השמש זורחת, ובכל מקום סביבנו פזורים גרעינים שיכולים לשמש מאכל לציפורים… לא נותר לי אלא להסיק מכך שהאוויר במקום הזה כה גרוע עד שגם הציפורים נמנעות מלהגיע אליו. מקום ממית הוא המקום הזה".
סיים הרופא לומר את מסקנותיו והלך.
שלושת החברים עמדו במקומם המומים. גוטמן הרגיש כאילו סוף העולם הגיע, אולם החליט בליבו לא להקשיב לדברי הרופא היווני ולסיים את רכישת הקרקע. אך כשהציץ בפניהם של חבריו שעמדו בראש מורכן ומבטם נעוץ באדמה, לא העז לבטא את החלטתו הנועזת בקול רם ועמד גם הוא שותק עימם, שלושתם כמו לא מעזים להביט איש בפני רעהו.
כך עמדו כמה רגעים, עד שיואל משה סלומון לחש:
“ובכל זאת!”
“ננסה!” קרא שטמפפר בקול.
המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, חיבק את שני חבריו ופרץ בבכי. אז לא יכלו להתאפק גם שני החברים והתחילו גם הם לבכות.
כעבור כמה דקות התקרב ד"ר מזוריקה אל החברים וראה כי הם מדברים ביניהם בהתרגשות ועיני שלושתם רטובות מדמעות. חשב לעצמו הרופא כי הבדיקה שערך נעשתה אחרי שהקרקע כבר נקנתה, ולכן הם בוכים על הכסף שאבד. התחיל היווני בתמימותו לדבר על ליבם ולנחם אותם, ואמר להם כי עדיף להפסיד סכום כסף גבוה מאשר לסכן את חייהם היקרים מכל הון שבעולם. מה נדהם הרופא לאחר שהסבירו לו השלושה כי למרות תוצאות החקירה שלו הם נחושים לקנות את האדמות ולהתיישב בהן, וכי דמעותיהם הן לא דמעות של חרטה אלא של התרגשות.

---

על הסיפור

זיכרונות אלו שנמסרו מפי טוביה סלומון, בנו של אחד מגיבורי הסיפור, נתנו ליורם טהרלב השראה לכתיבת הבלדה על יואל משה סלומון, והוא הוסיף לדמותו של סלומון נופך אגדי כשתיאר כיצד "בֵין חֲצוֹת לְאוֹר, פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר". המוטיב של המתיישבים הרואים את עצמם כציפורים הופיע כבר בסיפורם של המתיישבים עצמם, טהרלב הפך את הציפורים בסיפור לדימוי רב משמעות. הן אומנם נעדרות מן השמים, כפי שמזהיר ד"ר מזוריקה, אך הן כביכול מצויות בליבם של ארבעת החברים המחליטים לדבוק בחלום ולקנות את הקרקע על אף האזהרות, ולהיות בעצמם תחליף לציפורים שבחרו לא לקנן במקום. הסיפור מנגיד בין הרופא היווני המייצג את קול המדע וההיגיון, לבין המתיישבים המייצגים את החלום שיש בו גם יותר מקורטוב של שיגעון.
עם זאת, אזהרתו של ד"ר מזוריקה אכן התממשה, והמתיישבים היהודים הראשונים בקרקעות פתח תקווה הסמוכות לירקון סבלו רבות ממחלת המלריה ובעקבות כך המושבה ננטשה למשך כחמש שנים עד חזרתם אליה.
במהלך השנים היו שחלקו על מהימנותו של הסיפור, ובעיקר ביקרו את האופן שבו הבליט אנשים מסוימים והצניע את חלקם של אחרים בהקמת המושבה. כך או כך, זהו סיפור על אמונה, דבקות במטרה ואהבת הארץ, ובעיקר על כוחם של אנשי חזון ומעש.