איכרים או מוזאון?
דיזנגוף רוצה להקדיש את ביתו לציבור. ההצעה להקדיש אותו למוזיאון מפתיעה אותו אך חנה אורלוף משכנעת אותו שחיי תרבות ורוח אינן בגדר מותרות.
פעם, כשהיו בפריס, הגיעו מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה לבקרה את הפסלת חנה אורלוף, חברת הפועל הצעיר. הזוג חשב להקדיש את ביתם לציבור והתלבטו בדבר. שאלה צינה את חנה, מה היא מציעה לעשות בבית שבשדרות רוטשילד.
חנה אמרה: מוזיאון. דיזגנוף התנגד: כל זמן שאין לנו איכרים, אין אנו זקוקים למוזיאון.
ענתה חנה: יהיו מוזיאונים, יהיו גם איכרים. דיזנגוף שמע בקולה. הזוג עבר להתגורר בקומה העליונה ובקומה התחתונה נפתח המוזיאון.
כעבור זמן חלה דיזנגוף. הרופאים כבר אמרו נואש לחייו ועובדי המוזיאון רצו לבטל את תערוכת הפסלים. יום אחד בניגוד לתחזית הרופאים קם דיזנגוף מערש הדווי. משהבריא קצת, שאל: "מה עם התערוכה?" אמרה לו אורלוף: "אני מחכה שאתה תפתח". דיזנגוף הבטיח וקיים. בלויית שני רופאיו, לבוש פיג'מה, ירד דיזנגוף כעבור כמה ימים לאולם וחנך את התערוכה.
דיזנגוף חי עוד חי עוד שנתיים טובות אחר כך אחר כך.
יש מתח מפרה בין הצורך להיענות לצרכי החומר והדרישה להשקע בחיי הרוח. מאיר דיזנגוף, ראש העיר האגדי של תל אביב, רוצה להקדיש את ביתו לצרכי הציבור אבל מתלבט בשימוש הראוי לו. כשהוא ואשתו נוסעים לנוסעים לפריס, הם מבקרים אצלאצל הפסלת חנה אורלוף שלצד כישרונה והיכרותה עם האמנים הגדולים של התקופה, היא גם בת לפועלי פתח תקווה וחברת הפועל הצעיר. חנה ממריצה את בני הזוג להקדיש את ביתם למוזיאון. ההצעה שלה מפתיעה את דיזנגוף. מוזיאון נתפס אצלו כמותרות ואילו היישוב בארץ ישראל זקוק לידיים עובדות, לאיכרים! אורלוף מייצגת את הגישה ההפוכה שגורסת שחיי הרוח הם לא מותרות אלא הם בסיס לתרבות ולחברה. האירועים סביב פתיחת התערוכה מוכיחים שהצדק עימה. דיזנגוף חולה אנוש, והעובדים מרגישים שעליהם לבטל את התערוכה. כשהוא מתאושש מעטמעט, חנה מצליחה להחיות את רוחו בזה שנותנת לו תכלית הממריצה אותו לצאת מן המיטה: הפתיחה החגיגית של תערוכת הפיסול של אורלוף.
