הסיפור

רבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד.
אמר רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת:
כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
בכל ערב שבת נהגה אשתו להסיק את התנור ולהעלות בו עשן, כי בושה משכנותיה שיראו שאין היא מבשלת לשבת מרוב עונייה.
הייתה לה שכנה אחת שאמרה בליבה: הרי יודעת אני שאין למשפחה זו דבר, מה כל העשן הזה?
הלכה לבית משפחתו של רבי חנינא ודפקה על דלתם.
התמלאה אשת רבי חנינא בושה ונכנסה להסתתר באחד מחדרי הבית.
נעשה לאשת רבי חנינא נס והתמלא תנורה בלחם, והקערה נמלאה בצק.
ראתה זאת השכנה וקראה אליה: הביאי את המרדה, לחמך נחרך!
אמרו: אף אשת רבי חנינא נכנסה להביא את המרדה, מפני שהייתה רגילה לניסים.
אמרה האישה לרבי חנינא: עד מתי ימשיך העוני לצער אותנו?
אמר לה רבי חנינא: מה נעשה?
השיבה האישה: התפלל לרחמי שמיים, שייתנו לך דבר מה.
התפלל רבי חנינא, יצאה מעין פיסת יד מהשמיים והביאו לו רגל שולחן מזהב.
בלילה ראה רבי חנינא בחלומו שכל הצדיקים עתידים לשבת בעולם הבא על שולחן עם שלוש רגליים, והוא ואשתו יושבים לשולחן עם שתי רגליים.
בבוקר סיפר את החלום לאשתו ואמר: האם נוח לך שכולם יאכלו על שולחן שלם ואנו נאכל על שולחן חסר?
אמרה לו: ומה נעשה? בקש רחמים שייקחו ממך בחזרה את רגל השולחן.
ביקש רחמים – ונלקחה ממנו רגל השולחן.

---

על הסיפור

ברובד הגלוי של הסיפור יש עימות בין אשת רבי חנינא והשכנה, אך ברובד הבסיס של הסיפור מצוי עימות מרכזי יותר, בין אשת רבי חנינא ורבי חנינא עצמו. הפתיח מכריז כי רבי חנינא מרובה זכויות אך מסתפק במועט – קב (כמה חופנים) של חרובים אחד כמאכל לכל השבוע. אך להסתפקות במועט יש מחיר חברתי: בני ביתו נאלצים לחיות בבושה מפני שכניהם. רבי חנינא שקוע כולו בעולם הרוחני ואינו נזקק לשפע חומרי, אך בו-בזמן מנותק גם מהחברה. אשתו, לעומת זאת, בתוך עמה היא יושבת, וגם אם אינה מתלוננת על קב החרובים, היא מודעת לרחמים ולזלזול שהיא עשויה לספוג מהחברה.
ההתרחשויות הניסיות בחלקו השני של הסיפור מציגות גם הן עימות בין רוח, חומר וחברה, אך הן מובילות להבנת תפיסת העולם של רבי חנינא. אם בחלקו הראשון של הסיפור האישה חושבת שמה שמפריע לה הם חיי העוני, בחלקו השני היא מבינה שבעצם מה שהיא רצתה להיפטר ממנו היא הבושה. ובין בושה לבושה – היא בוחרת בבושה של העולם הזה, על אף העוני הנלווה אליה.