אז הוא אמר
בנו של אדם שעומד לדין שומע כיצד יריב האב במשפט מקלל את אביו, ורוצה לתבוע את עלבונו של האב.
מעשה בחסיד אחד שהיה מתווכח עם חברו בשער כשעמד למשפט אצל הדיינים, ובנו היה איתו. והיה בעל דינו מחרף אותו ומגדף, והיה אומר לו 'עשית כך וכך'. והיה בעל דינו מספר בגנותו והיה אומר לו דברים מכוערים עד מאוד.
שמע בנו וחרה אפו וכעס עד מאוד לכבוד אביו, וביקש להתקוטט עם אותו האיש שגידף וקילל את אביו בבית הדין. כשהרגיש אביו ברצון בנו אמר לו: למה חרו לך דבריו של אותו האיש? אם אמת הם דבריו שאכן עשיתי דברים מכוערים ומגונים כאלו, למה תתקוטט עימו, שהרי אני הוא שעשיתי שלא כדין, ומשום שעשיתי שלא כדין אני ראוי לשמוע חרפות וקללות מפי כל אדם על מעשיי הרעים.
ואחר כך הוסיף ואמר האב לבנו: ואם אני לא עשיתי אותם הדברים המכוערים שאמר, למה תחשוש לדברים בטלים? הרי אין בהם ממש.
עדיף בני שתניח לו לומר את דבריו, והשם, שהוא יודע הנסתרות, יודע שלא עשיתי שלא כדין ושאני נקי מאלו הדברים שהוא אומר עליי, ושדבריו שווא וכזב.
הסיפור עוסק בפער בין השמירה על הכבוד האישי או המשפחתי, ובין הצדק הכללי – האובייקטיבי.
האב מאופיין בסיפור כחסיד, כמי שניחן במידות אנושיות מיוחדות: הוא שומע את העלבונות המוטחים בפניו ולא מוחה עליהם. בנו אינו חסיד, והוא נעלב בשם אביו ומבקש לתבוע את עלבונו ולהשיב את הסדר החברתי על כנו. החסיד מאיר עיקרון נשגב יותר מאשר כבודו האישי – את חשבון הנפש שלו הוא עושה מול היושב במרומים ובכך הוא מצליח להימנע מלהיגרר לוויכוח.
