אורח בעולם
תפילתו של נוסע יהודי בספינה מרגיעה את הסערה שתפילות עובדי האלילים לא הצליחה להשקיט אבל הוא עדיין מרגיש זר
מעשה בספינה של גויים שהפליגה הים הגדול והיה בה ילד יהודי אחד.
התחוללה בים סערה גדוֹלה.
כל אחד מהנוסעים לקח את אלילו בידו והתפלל אליו אבל כלום לא הועיל.
כשראו הנוסעים ששום דבר לא עוזר, פנו לילד היהודי ואמרו לו:
קום קרא אל אלוהיך. שמענו שהוא גיבור והוא עונה לכם כשאתם קוראים לעזרתו.
מייד עמוד הילד וצעק לה' בכל ליבו. התקבלה תפילתו ועמד הים מזעפו.
כשהגיעו ליבשה הלכו כולם לקנות את צורכיהם, ורק הילד לא הלך לקנות כלום.
אמרו לו: אתה לא רוצה לקנות שום דבר?
אמר להם: מה אתם רוצים מאורח עלוב?
אמרו לו: אתה אורח עלוב? כולם פה אורחים עלובים. חלק אליליהם בבבל, וחלק אליליהם ברומא, והם לא עוזרים להם כשהם כאן. אבל אתה אלוהיך נמצא איתך בכל מקום שאליו אתה הולך, שנאמר: "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר־לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל־קׇרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד' ז')
נראה שהסיפור נוטל את מבנה העלילה הבסיסי מהסיפור המקראי של יונה הנביא, אך הדגש פה הוא אחר. גם פה הסיפור מנגיד בין עובדי האלילים לבין הילד היהודי שתפילותיו מתקבלות והסערה פוסקת, אך המסר המרכזי הוא תחושת הזרות הדתית. העלילה בזמן הסערה מראה שלמרות שעובדי האלילים לוקחים את אליליהם איתם, הרי שדווקא הילד היהודי הוא מי שאלוהיו נמצא קרוב אליו, כמו בפסוק שמצטטים הנוכרים המדברים עם הילד.
אלא שלמרות שהפסוק תומך ברעיון שהאלוהים קרוב ליהודים תמיד, הרי שהילד חש שהוא אורח בעולם, שהוא זר ורחוק מאלוהיו. דומה שאין מתאים מהתרחשות בלב ים כדי לתאר את תחושת הזרות והבדידות של המאמין, שלמרות שתפילותיו נענות הוא חש את הריחוק בינו לבין אלוהיו ולעולם לא מרגיש בבית. יונה פרנקל שפירש את הסיפור רואה בכך ביטוי לתודעה מהותית של גלות, למרות שהסיפור מיוחס לרבי תנחומא שחי לפני חורבן הבית.
