אורגת התכריכים מחפשת חתן
הנערה שלמדה את מלאכת אריגת התכריכים מתלוננת שאיש אינו רוצה להינשא לבעלת המלאכה הקודרת. משל למעשים הטובים שנשארים בצל.
כשאדם מחפש לעשות מעשה טוב, כדאי לו לעסוק במצווה שאין מי שיעסוק בה, או ללמוד בספרים שאין מי שילמד אותם. ומי שלומד את הספרים האלה שכרו גדול, שהם כמו מת מצווה שאין מי שיקבור אותו.
משל לאב שהיו לו כמה בנות, ובאו חתנים וביקשו את ידיהן, ונשארה רק בת אחת שאיש לא ביקש את ידה. באה הבת ואמרה לאביה: אחיותיי למדו מלאכה נקייה, אריגה ורקמה, ולכן מצאו להן חתנים, ואילו אותי לימדת אומנות שכולם מתרחקים ממנה: אריגת בגדי אבל לתכריכי מתים. אילו הייתי עוסקת בבגדי שמחה, גם אני הייתי נישאת כמו אחיותיי. אמר לה אביה, אני אשבח אותך יותר מכולן כדי שיבינו את ערכך.
כך באה לפני הקדוש ברוך הוא מסכת מועד קטן שבה מצויים דיני אבלות, ואמרה לו: ריבונו של עולם, למה אין עוסקים בי כמו בשאר מסכתות? השיב לה הקדוש ברוך הוא, הרי כבר נאמר בספר קהלת "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז, ב).
הסיפור מאיר זרקור על המצוות הלא אופנתיות. ישנם מעשים טובים שהופכים לאופנה, לטרנד, ואילו מעשים טובים אחרים נותרים בצל כי יוקרתם פחותה. רבים מאתנו שמחים ללוות את חברינו בשמחתם, אבל קשה יותר לתמוך בהם בזמנים אפורים או שחורים. ויש גם אופנות. כולם אוהבים לתמוך בנפגעי אסון ששמעו הגיע אלינו בחדשות, ונזקקים רבים אינם זוכים לתמיכה כזאת. העיסוק בקבורת המת נחשב במסורת היהודית לחסד של אמת, משום שהעוסקים בכך יודעים שהמת לא יחזיר להם טובה תחת טובה. מת מצווה הוא אדם שאין מי שיקבור אותו, ומצוות קבורתו מוטלת על כל מי שנקלע לסביבתו.
הסיפור מדמה את המצווה שאיש אינו עוסק בה, או את הספר שאיש אינו לומד בו, לנערה שהגיעה לפרקה והיא עוסקת במלאכת אריגת תכריכים לנפטרים. נקודת מבטה ממלאת את הקורא ברחמים ובאהבה כלפיה, וגם האב מגיב כך. דבריו של האב מכוונים כל אדם למצוא את הפינה הייחודית שלו בעשיית הטוב ולא ללכת אחרי אופנת החסד האחרונה. המספר מוסיף לדבריו של האב את המקבילה בעולם הלימוד: לא ללכת רק ללימוד המשמח והאופנתי.
