אוכל של אמא
הרב מרדכי אליהו לומד מאיש פשוט על הדרך הנכונה לבקר בקבר רחל
הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, היה מגיע מדי פעם להתפלל בקברה של רחל אימנו בבית לחם. ובכל פעם שהגיע נגלה לעיניו מראה מוזר ומטריד. לצד המתפללים הרבים שהיו מתפללים בבכי ובהתרגשות, היה אדם אחד שישב ליד הציון ואכל פיתה עם זעתר.
הדבר הטריד את מנוחתו של הרב מרדכי אליהו, ובאחת הפעמים הוא פנה אל האיש בתלונה: "מדוע אתה אוכל דווקא כאן? אינך רואה שאנשים רבים שופכים את ליבם בבכי ובדמעות?"
השיב לו האיש: "כל האנשים באים לכאן, לציון של אמא, ובוכים ובוכים, ואני דווקא רוצה לשמח את אמא. והרי אמא שמחה כשהיא רואה את הבנים שלה אוכלים – אז אני אוכל".
אורו עיניו של הרב אליהו והוא חייך והשיב לו: "אם כך, אכול שתי פיתות עם זעתר".
לעיתים המפגש עם אדם פשוט פוקח את העיניים. ביקור בקברי אבות ובקברה של רחל אימנו הוא מנהג קדום שיסודו עוד בתנ"ך: "וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם־קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח" (שמואל א י, ב). הביקור בציון הקבר מכונה זיארה (ביקור בערבית), נוהגים להתפלל בו ולעיתים אנשים שופכים את שעל ליבם בבכי ובדמעות שליש.
הרב אליהו חש בתחילה שאין זה ראוי לאכול ליד הציון שהוא מקום לתפילה כואבת, אך האיש מציע לו מבט אחר על הזיארה. העלייה לקברה של רחל אימנו הוא מפגש של הבנים עם אמא, ולכן עליו לקבל צביון של ביקור משפחתי אצל ההורים. את הבכי הוא מבקש להחליף בשמחה, ואת הדמעות בפיתה עם זעתר.
הזיהוי של רחל כאימם של בני ישראל ולא רק של בניה הביולוגיים מופיע גם הוא כבר במקרא. ירמיהו מתאר את רחל מבכה על בניה היוצאים לגלות (ירמיהו, לא, טו), ולפיכך השיבה אל הארץ והביקור בציון שלה נתפס כאיחוד משפחתי שראוי לאכול בו מתוך שמחה.
הרב אליהו היה מבכירי הרבנים בארץ, הוא לומד זאת מאדם פשוט ומספר את הסיפור תוך שהוא צוחק, שכן האיש לימדו את חוכמת השמחה והחיוך.
