הסיפור

מעשה באדריאנוס המלך שהיה מהלך בשבילי טבריה, וראה זקן אחד נוטע נטיעות.
אמר לו אדריאנוס: סבא, סבא, אם השכמת – לא הערבת. לו יגעת בצעירותך, לא היית צריך להתייגע בזקנתך.
אמר לו הזקן: אדוני המלך, השכמתי וגם הערבתי, ומה שרוצה אלוהים אדון השמיים – הוא עושה.
אמר לו המלך: בחייך, בן כמה אתה?
אמר לו הזקן: בן מאה שנה.
אמר לו המלך: ובגיל מאה אתה חופר בורות לטעת עצים, האם חושב אתה שתזכה לאכול מהם?
אמר לו הזקן: אם זכיתי – אחיה ואוכל מהם, ואם לא זכיתי – כשם שיגעו אבותיי לי, כך אני יגע לבניי.
אמר לו המלך: בחייך, אם תזכה לאכול מפירות העצים שנטעת, הטעימני מהם.
לאחר זמן, גדלו העצים והניבו תאנים.
מה עשה אותו זקן?
נטל סלסלה ומילא אותה ביכורי תאנים יפות והגיע עד לפני שער הארמון.
אמרו לו עבדי המלך: מי אתה ומה רצונך?
אמר להם: הביאוני לפני המלך.
כאשר הגיע לפני אדריאנוס, אמר לו המלך: מי אתה ומה רצונך?
אמר לפניו: אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך ואמרת לי: זקן אתה, מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים? והינה זיכני אלוהים לאכול מפירות נטיעותי, והרי לך תאנים מפירותיהם.
מייד אמר אדריאנוס לעבדיו: מצווה אני שתתנו לו כיסא זהב וישב עליו, ורוקנו את סלסלתו ומלאו אותה דינרים.
אמרו לו עבדיו: את כל הכבוד הזה אתה רוצה לעשות לזקן יהודי?
אמר להם המלך: בוראו כיבד אותו שיאריך ימים, ואני לא אכבדו?
נטל הזקן את הסלסלה המלאה דינרים, הגיע לביתו והתחיל הולך ומשתבח לאשתו ולבניו וסח להם את המעשה.
הייתה שכנתו המרשעת עומדת שם, שמעה מה אמר הזקן ואמרה לבעלה: בן חושך, האם שמעת שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים?
שאל אותה האיש: וזאת מניין לך?
אמרה לו: זה הזקן שכננו מילא סלו תאנים והביא למלך ומילא אותו דינרים.
הלך האיש ושמע לאשתו. קם מבעוד לילה, נטל את שק האוכף ומילא אותו תאנים, טען את השק על חמורו והגיע עד לפני שער הארמון.
אמרו לו עבדי המלך: מי אתה ומה רצונך?
אמר להם: שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליף אותן בדינרים.
הלכו העבדים ואמרו למלך: זקן אחד בא לשער המלך, נושא סל מלא תאנים וכששאלנו מה רצונו ענה שהוא שמע שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים.
אמר המלך: מצווה אני שתעמידוהו לפני שער הארמון, וכל הנכנסים והיוצאים יזרקו מן הפירות על פניו.
לעת ערב שחררו אותו לביתו. ראתה אותו אשתו כשפניו נפוחים ושאלה: מה אירע לך?
אמר לה: כל הכבוד הזה שזכיתי בו הוא משום ששמעתי בקולך.
אמרה לו אשתו: לך אמור תודה לבוראך שהיו אלה תאנים ולא אתרוגים, ושהיו בשלות ולא קשות.

---

על הסיפור

במחצית הראשונה של הסיפור נפרסת עלילה עם מוסר השכל ברור, היא פותחת בנזיפה של אדריאנוס לזקן "אם השכמת – לא הערבת", כלומר אם היית עמל בצעירותך, לא היית צריך לעבוד קשה כאדם זקן, ובסיומה מתגלה שהזקן גם השכים ועמל, וגם זכה למתנה נאה מהמלך "לעת ערב", בזקנתו. בשל דאגתו לבניו, זכה גם הוא בברכת אריכות ימים ובכבוד רב וכסף, וגם בניו זכו בנטיעות שהשאיר.
אך המספר אינו מסתפק בזה. הוא מוסיף לנו את המחצית השנייה, ההומוריסטית יותר, והיא מדגישה את מאפייניו של דמות הזקן בחלק הראשון באמצעות הצגת היפוכו בחלק השני. הזקן הוא אדם צנוע ואיש עמל שפועל בצעירותו לא רק כדי לקבל שכר בזקנתו אלא גם למען מה שמעבר לתועלת האישית שלו, למען הדורות הבאים. השכן הוא חמדן הפועל רק למען תועלתו האישית – נוטל איתו שק אוכף גדול ולא סלסלה קטנה, ומעדיף את הכסף הקל על פני העמל.
הזקן שם את מבטחו ואמונו בבורא, ואילו השכן מקשיב לא לבוראו כי אם לאשתו החמדנית. וכגודל החמדנות כן גודל המפלה: השכן משכים להגיע למלך מתוך בצע כסף, ולעת ערב, במקום ליהנות מפירות עמלו כמו הזקן, הוא חוזר לביתו אבל וחפוי ראש. ברמיזה עוקצנית לכבוד הרב שקיבל שכנו הוא מתאר את הטחת הפירות בפניו כ'כבוד' שזכה בו בגלל אשתו. אשתו מחזירה לו בעקיצה משלה, שרומזת אף היא להיפוכו משכנם הזקן: במקום להאשים אחרים בחמדנותו, אולי ילמד משכנו להכיר טובה לבורא על כך שהפירות שבחר הזקן לטעת היו רכים ולא קשים.