אבן טובה בצוואר החמור
תלמידי שמעון בן שטח שמחו מאוד לגלות אבן יקרה על צוואר החמור שקנה, אך רבם מאכזב אותם כשהוא משיב את האבן לבעליה
מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור אחד מישמעאלי אחד.
הלכו תלמידיו ומצאו אבן אחת טובה תלויה בצווארו של החמור.
אמרו התלמידים לרבי שמעון: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), אלוהים זיכה אותך בעושר.
אמר להם רבי שמעון בן שטח: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי.
הלך והחזיר את האבן לאותו ישמעאלי.
אמר עליו אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלוהי שמעון בן שטח!
כך, מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמן לשלם לישראל שכר המצוות שהם עושים.
מתי אנחנו מרגישים שזכינו, שהמציאות או אלוהים בירכו אותנו? האם הכנסה כספית לא צפויה היא ברכה? רבי ישמעאל קנה חמור מישמעאלי ומצא עליו אבן טובה, אך הוא מצנן את ההתלהבות של תלמידיו. בעיניו הברכה טמונה בתגובה למקרה ולא במקרה עצמו.
תלמידי רבי רואים במרגלית סימן משמיים, אות כי זו דרכו של אלוהים לברך את רבם ולעזור בפרנסתו. הם מפרשים את האבן כ"ברכת ה'". אולם רבי שמעון בן שטח מפרש אחרת מהם את המונח. מבחינתו, האלוהים לא נדרש לברך את האדם, האדם הוא זה שנדרש לברך את אלוהים או לגרום לברכתו, והדרך לכך היא לנהוג ביושרה.
הסיכום הכפול מבהיר שפרשנותו של רבי שמעון עדיפה על פני פרשנות תלמידיו: בסיום העלילה הישמעאלי אכן מברך את אלוהים בזכות מעשי בן שטח, ובסיכום הממסגר של העורכים מובן הרווח של רבי שמעון עצמו: אם הישמעאלי ידע להכיר טובה לרבי שמעון, קל וחומר שאלוהים יכיר במעשיו וייתן לו שכר. ושכר מידי אלוהים, גם אם הוא רוחני ובעולם הבא, עדיף על פני העושר שאיחלו לו תלמידיו, עושר שמחירו פגיעה בשם אלוהים.
