הסיפור

כשברדיצ'בסקי עזב את עירו היה ביישן ובטלן, טיפוס של אברך מעודן, דל וכפוף. אחרי מספר שנים חזר מברלין לעיירתו ומראה פניו משונה: זקנו מגולח, שפמו בסגנון ניטשה והוא נראה כגוי גמור!
אמר לו נחום סוקולוב: "רוצח, כיצד אתה יכול לילך כך לעיירה שלך?"
– "מה אכפת לי?"
– "ומה עם אבא שלך? דומני שהוא שם אב בית דין, איש זקן, הלא יתעלף!"
– "מה אני יכול לעשות? כלום אני יכול לשנות את פרצופי?"
יעץ לו לסוקולוב שישלח לאביו תמונה כדי להרגיל אותו למראה החדש.
למשמע עצה זו פרץ ברדיצ'בסקי בצחוק: "לשלוח תמונה? זאת ניסיתי לעשות, אבל – אבא איננו ידוע לקרוא תמונות!"
סוקולוב נותר פעור פה, הוא לא הבין מה יש כאן לקרוא. הרי כל אדם, ואפילו תינוק, יודע לזהות את מי שנמצא בתמונה.
ענה לו ברדיצ'בסקי: "אבי רב זקן השקוע במחשבות, רואה ואינו רואה, ולא רגיל לתצלומים, פעם שלחתי לו את תמונתי. הסתכל והסתכל אבל לא הכיר כלום. – מה זאת? – שאלוהו. 'אפיס א צאצקע' ('איזה צעצוע') השיב אבא".
"קשה להבין זאת", סיים ברדיצ'בסקי, "אבל ישנם אנשים שלא יודעים לקרוא תמונות".

 

---

על הסיפור

הסיפור שלפנינו עוסק בשבר שנפער בין אמונת הבן ואורחות חייו לבין מסורת אביו. ברדיצ'בסקי גדל במשפחה חסידית רבנית אך נתפס להשכלה, ולימים הפך לאחד מגדולי הסופרים העבריים בתקופתו. בשל נטייתו להשכלה, הוכרח ברדיצ'בסקי להתגרש מאשתו הראשונה ועזב את העיירה היהודית. בברלין הוא הושפע מתורתו של הפילוסוף ניטשה. בכתיבתו קרא ליהודים למרוד במורשת האבות, להתרחק מרוחניות יתרה ולהתחבר אל הטבע. והינה, ברדיצ'בסקי יצא לדרך לבקר את עיר מולדתו ובאוויר ריחפה החרדה מן המפגש בין הצעיר המשכיל לאביו, אב בית הדין. נחום סוקולוב, שהתהלך בחוגו של ברדיצ'בסקי, ריחם על הזקן וגם חשש אם ברדיצ'בסקי ייכנס הביתה ללא כל הכנה מוקדמת, לבוש כמשכיל גרמני, רגע המפגש ייהפך משמחה לעצב והגעגוע יהפוך לזעם וניכור. סוקולוב חשש כל כך מההשלכות שהוא אפילו כינה את ברדיצ'בסקי "רוצח".
הפתרון שהציע סוקולוב היה להכין את בית הרב למפגש על ידי חשיפה הדרגתית לשינוי שחל בבנו. תמונת דיוקנו של ברדיצ'בסקי החדש, מגולח, משופם, גלוי ראש ולבוש במיטב אופנת ברלין, תרכך במעט את ההלם. אבל ברדיצ'בסקי ידע שאין אפשרות לגשר על הפער. תצלום הדיוקן של ברדיצ'בסקי השתייך לעולם הבורגני שהיה זר לעיירה היהודית. בתי היהודים בעיירות לא רוהטו בפסנתר, וקירות הבית לא היו מעוטרים בדיוקנאות של בני המשפחה. אך מי שנתפס להשכלה והגיע עד ברלין היה בידו פורטרט מהודר לשלוח לבית הוריו. סוקולוב חשב שהדיוקן יגשר בין האב לבין הבן, אך ברדיצ'בסקי מבין שהדיוקן רק יחדד את הפער באורחות החיים בינו לבין אביו.
ברדיצ'בסקי הבין כי תהום פעורה בין עולמו הרוחני של אביו, עולם מילולי ששואב מכתבי הקודש, לבין שפת התמונה החזותית הקשורה לעולם האומנות. כדי לקרוא תמונה, העיניים צריכות להשתהות על קווי אור וצל, על קלסתר הפנים ועל מחוות הגוף. זו ראייה איטית שמתעניינת וחוגגת את החוויה האסתטית. כאשר ברדיצ'בסקי טען שאבא שלו לא יודע להפעיל את חוש הראייה האסתטי שלו וקורא לדיוקן בנו "צעצוע", אפשר לחוש ביחסו הכפול של ברדיצ'בסקי לאביו ולמציאות היהודית בכללותה. מצד אחד יש לו ביקורת על מאובנות דרכי המסורת, ומצד שני יש בתיאורו אמפתיה משועשעת לאותו דור של אנשים שמעולם לא למדו לחזות בעולם בעבור יופיו.