החסידות התהוותה מתוך הוויי גברי, וכפי שהיה מקובל בתחום לימוד התורה בכלל, התורה החסידית פונה לרוב אל הגבר ולא אל האישה. נשות המשפחה שאבו אפוא את רוח החסידות ומנהגיה בתיווכו של אב-הבית בלבד.
אלא שמבחינה עקרונית אין מניעה שאישה תעסוק במשנת החסידות ותנהג על פיה, ובהיסטוריה החסידית היו נשים שאף העפילו למדרגת 'צדיקות'. אחת הידועות שבהן היא אדל, בתו של הבעש"ט ואִמם של הצדיקים רבי ברוך ממז'יבוז' ור' אפרים מסדילקוב, שהתפרסמה במדרגתה הגבוהה בקרב החסידים. על בתה פייגה, אמו של רבי נחמן, נאמר שזכתה ל'רוח הקודש' והשפעתה על בנה עלתה על זו שקיבל מאביו.
סיפור ידוע מלמד על תפקידה הרוחני של ריבל'ה הצדקת, שאותה גילה הבעש"ט בקהילת סאטנוב, הקשיב לדבריה ונכנע להוראותיה. על גיטל, אשתו של ר' אברהם המלאך, מסופר שיכלה לחזות את הנעשה במרומים ולשנות לטובה גזירות על עם ישראל. ויש עוד דוגמאות של נשים דומיננטיות בסיפור החסידי, שהצדיקים מכירים ביכולותיהן המיוחדות ואף סומכים את ידיהם על מסורות חסידיות השמורות עמן ומועברות מדור לדור באמצעותן. פרידה, בתו של רבי שניאור זלמן 'בעל התניא', נתפסת עד היום כאישיות חשובה בתולדות חסידות חב"ד, והחסידים מספרים הרבה על צדיקותה, למדנותה וחוכמתה. היא שמעה דברי חסידות מפי אביה ומסרה אותם לאחיה (הרב דב-בער 'האדמו"ר האמצעי'). גם גיטל, אשתו של ר' אברהם המלאך וכלתו של המגיד ממזריטש, חזתה חזיונות בעולמות עליונים, ואף הצילה את בעלה ממוות באמצעות כך. לאחר מותו היא נטלה את כתר המנהיגות והנהיגה חצר חסידית.
ידועים סיפורים נוספים על נשים שהיו אדמו"ריות והנהיגו עדה, הוכרו כבעלות 'רוח הקודש' וחסידים וצדיקים שונים היו באים להתייעץ עמן ואף לתת להם 'פתקאות' ופדיונות. כך פרלה - בתו של המגיד מקוזניץ, חיה - אמו של ר' יצחק מאיר מגור, מירוש - בתו של ר' אלימלך מליז'נסק, איידל - בתו של ר' שלום רוקח מבעלז, חיה - בתו של ר' מאיר מפרמישלן, חנה ציזיה 'האדמו"רית מטשרני-אוסטרה' (ע"ע) ובתה ינטה דבורה מטולנה (ע"ע), וכן שרהל'ה מחנצ'ין ובתה חנה-ברכה.
הידועה ביותר הייתה חנה רחל וורברמכר, הלא היא 'הבתולה מלודמיר', שרכשה לה ידיעות נרחבות בתורה ובחסידות, הניחה תפילין ולבשה טלית, ואת כל זמנה העבירה בהתבודדות, בתלמוד תורה ובתפילה. לאחר מות אביה בנתה בית כנסת מפואר והתנהגה כאדמו"רית לכל דבר, נהגה לערוך שולחן ('טיש') ולומר דברי תורה באוזני חסידיה. זרם הנוהרים אליה הלך וגבר ורבים ביקשו את עצתה. מפאת איסור 'ייחוד', היא הייתה מקבלת קהל מבעד למחיצה או לדלת.
החוקרים מצביעים על מקרים אלה כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל שאינו כזה. לעומתם יש הסוברים כי החסידות כיבדה נשים וחוללה שינוי לטובה במזרח אירופה בתחום זה. אחרים מרחיקים לכת וטוענים שהמשנה החסידית הייתה רלוונטית לאישה בדיוק כמו לגבר. חוקרים אלה מציינים כי הסטת תשומת הלב מן הלימוד אל התפילה, ומעבר הדגש מהסגפנות לשמחה, אפשרו לנשים למצוא מקום פעיל יותר מאשר במסגרות העיוניות המסורתיות. בסביבה החסידית היו נשים בעלות השפעה ששימשו השראה רוחנית לחסידים ולחסידות ובמתן עצות מעשיות לנזקקים.
הדברים נכונים בעיקר בחסידות חב"ד. ש"א הורודצקי הצביע על כך שהתורה החב"דית פונה מראש לאישה כמו לגבר ללא כל הבדל, וכתוצאה מכך חלו שינויים בתחום השוויון המשפחתי, ובתפקידיה של האישה בבית ובחצר החסידית. לדעתו, דרשות החסידות יצרו את טיפוס 'הידענית', שמצאה זמן להגות בדברי הצדיקים, להרבות את ידיעותיה ואף להשפיע על הגבר.
לעומתו, עדה רפפורט טוענת שאין הוכחות לכך שמעמדה של האישה השתנה בעקבות הופעת חב"ד, לפחות לא במאה ה-19. רק במאה העשרים הקדיש רבי מנחם מנדל שניאורסון תשומת לב רבה לנשות ובנות החסידות, הפנה אליהן את דרשותיו וכתביו, דרבן אותן ללמוד ולהגות בכתבי החסידות, ומבחינתו 'חסיד' ו'חסידה' היינו הך כמעט.