תמימותו של עולה חדש
רבי זעירא, עולה חדש בארץ ישראל, מאמין לקצב כי אכן אין לו ברירה אלא להסכים לחטוף מכה בתמורה לליטרת בשר, אך סבלו ובושתו גורמים לקיצור ימי הקצב
כשעלה רבי זעירא לארץ ישראל הלך להקיז דם כדי להתאושש מהדרך הקשה (כפי שהיה נהוג אז). אחר כך נכנס אל הקצב וביקש לרכוש ליטרת בשר (חצי קילו) לחיזוק הגוף.
שאל רבי זעירא את הקצב: כמה עולה ליטרת בשר?
השיב הקצב: חמישים מטבעות ומכה שאתן לך ברצועה.
נחרד רבי זעירא והתמקח: אתן לך שישים מטבעות, ללא המכה. לא הסכים הקצב לקבל. המשיך רבי זעירא להעלות את המחיר כדי לא לקבל מכה מהרצועה שלו: אתן לך שבעים, אתן לך שמונים, אתן לך תשעים, הגיע למאה מטבעות ולא הסכים הקצב לקבל.
בלית ברירה אמר רבי זעירא לקצב: עשה כמנהגך, ושילם את המחיר בתוספת מכה.
בערב הגיע לבית שבו ישבו החכמים ואמר להם: מה רע המנהג הזה שיש כאן במקומכם, שאין אדם יכול לאכול ליטרת בשר בלי לקבל מכה?
התפלאו החכמים ושאלו: מי הוא האדם שנוהג כך?
אמר להם: קצב פלוני.
שלחו שליחים לביתו להביאו, וראו שמוציאים אותו בארון מתים מן הבית.
שאלו החכמים את רבי זעירא: רבי, כל כך כעסת עליו שרצית במותו?
ענה רבי זעירא: נשבע אני שלא כעסתי עליו כלל וסברתי שכך הוא מנהג המקום.
דם רב נשפך בסיפור. ראשית הולך רבי זעירא להקיז דם לאחר מסעו הארוך לארץ – הרפואה העממית הנפוצה ביותר בעת העתיקה לכל סוגי המחלות.
כאשר הוא הולך לקנות בשר לחיזוק גופו, הוא מבין שיצטרך להקיז עוד דם תמורת האוכל: הוא חוטף מכת רצועה הכרוכה בהשפלה. האחרון שנשפך דמו הוא הקצב עצמו, שפגיעתו באדם תמים כמו רבי זעירא הביאה עליו הקפדה מן השמיים ועלתה לו בחייו.
יש קו מחבר בין הדרך שבה בחר הקצב לבייש את רבי זעירא לבין סוף המעשה. התלמוד מקביל את המעשה של הלבנת פנים, עלבון, לשפיכות דמים. לפי גישה זו הקצב נחשב רוצח, אך לא רוצח שבית המשפט יכול להעמידו לדין, ולכן הוא מקבל את עונשו משמיים – מידה כנגד מידה.
