הסיפור

חכם אחד היה סובל מאוד מהצקותיו של אדם אחר.
אמרו לחכם: כמה גדול עוון אותו האיש שמצער אותך על לא עוול בכפך.
אמר להם החכם: איני מאשים אותו. עוונותיי הם אלה שגרמו לי לצער.
חזרו ואמרו לו: ראוי שתעניש ותקלל אותו.
אמר להם החכם: אילו הייתי עושה כך הייתי מעניש ומקלל את עצמי, מפני שעוונותיי שלי הם שהביאו עליי את הסבל הזה.

 

---

על הסיפור

כמה קשה לקחת אחריות וכמה קל להאשים אחרים.
החכם שבסיפור עומד מול אדם שגורם לו צער, ואוהדיו המאמינים ביעילות של קללותיו מציעים לו, ואחר כך גם מפצירים בו, לקלל את המציק לו ולהעניש אותו. החכם מסרב משום שבראייתו העמוקה הוא תופס את ההצקה כעונש על חטאיו שלו.
מעניין לראות את פער הציפיות בין מקורביו של החכם לבין החכם עצמו. המקורבים תופסים את קללתו של החכם כמעין קסם המאפשר לו להיפרע ממתנגדיו, ואילו בעיני החכם הקללה אינה סתם כלי הנתון בידיו לתועלתו האישית, אלא כלי המזהה את העוון ומעניש. לכן החכם היודע שגם הוא עצמו איננו נקי מעוון, זהיר יותר בהפעלת הקללה.