השלייקס של ברנר
איך משלים יוסף חיים ברנר את מימון הוצאת ספרו של עגנון? הוא מחזיר את הכתפיות החדשות שקנה לחנות, ומהדק את החגורה המרוטה למען הספרות העברית
מימיו לא נמשך [ברנר] אחרי שום דבר מיותר ואין צריך לומר אחר הקניינים המדומים [….] כנגד זה היה משתדל עם צעירי הסופרים וטורח עליהם ועל כתביהם בגופו ובממונו. פעמים הרבה קימץ מפִּתו כדי להוציא ספר של צעיר.
סופר צעיר הייתי ועל בינתי לא נשענתי. אם כתבתי סיפור הראתיו לש' בן ציון. מצאו ראוי לדפוס פרסמתיו, לא מצאו ראוי לדפוס גנזתיו או קרעתיו. אחר שכתבתי את סיפורי 'והיה העקוב למישור' הלכתי אצל ש' בן ציון ולא מצאתיו בביתו. חזרתי והלכתי ולא מצאתיו. צעיר הייתי ולהוט לשמוע דעת מבינים הייתי. לקחתי ארבעה מטליקים שהם גרוש שלם שאפשר היה לקחת בהם חצי כיכר לחם וחצי אוקיא זיתים והלכתי וקניתי בול ושלחתי סיפורי על ידי הדואר לברנר בירושלים, שבאותם ימים דרתי אני ביפו וברנר בירושלים. אחר שבעה ימים בא מכתב מברנר ובו דברים על ספרי שכמותם לא כתב עליי שום מבקר מעולם. ועוד היה כתוב שם, שמבקש הוא להוציא את ספרי על ידו […]
על המעטפה הוסיף ברנר, מחמת שלא היה בידו כדי לקנות בול, נתעכב המכתב בכיסי שבעה ימים. דרכם של מו"לים שהם עשירים מן המחברים. בתולדותיי אני באותם עשיר היה המחבר מן המו"ל, המחבר היה בידו לקנות בול, מה שאין כן המו"ל שהוצרך להמתין שבעה ימים עד שמצא גרוש לקנות לו בול […]
באותם הימים גמרתי את עסקיי ביפו ונפטרתי מכל שלוש המשרות כאחת ועליתי לירושלים. בדעתי היה ללכת מייד אצל ברנר […] לאחר שאכלנו ושתינו עמד ואמר, בוא ואראך את ירושלים. כיוון שיצאנו חזר לחדרו. כשיצא ראיתי שהוא טומן בכף ידו חפץ. אדם סקרני אינני ולא שאלתיו מה זה בידך. הלכנו כמה שהלכנו ודיברנו מה שדיברנו עד שעמד ונכנס לחנות אחת מאותן החנויות שהיו אצל שער יפו ואמר לי, בוא עימי. נכנסתי אחריו. הניח את החפץ לפני החנווני ואמר לו:, איהר מוסט מיר מוחל זיין, כ'דארף די צוויי בישליקעס פון מייניט וועגן, פירוש ימחול לי מר, זקוק אני לאותם שני הבישליקים לשם עצמי. נענע לו החנווני בראשו ואמר, לעולם אל ישנה אדם ממנהגו והחזיר לו מעותיו, מה פירוש זקוק אני לשני הבישליקים לעצמי ומה פירוש לעולם אל ישנה אדם מן המנהג. נוהג היה ברנר שהיה חוגר את המכנסיים ברצועה של עור, משנתרפטה רצועתו והוצרך לקנות לו חדשה נתפתה למי שנתפתה לקנות לו כתפיות כדרך כל אדם מן היישוב. עכשיו שהוצרך לארבעה חמישה פרנקים לשם הוצאת ספר עברי, החזיר הכתפיות לחנווני וחזר לחגור עצמו ברצועתו הישנה והמרופטת. בבקשה מכם הנמצא בזה איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר.
רבים מדברים על קנאת סופרים ועל תאוותם של סופרים לפרסום עצמי, אך יוסף חיים ברנר מנסה לסייע לסופרים צעירים כדי לקדם את הספרות העברית. בזמן שיוצרים רבים מתדפקים על דלתות נדיבים בציפייה שמישהו יגלה אותם והם יוכלו להתפרנס מיצירתם, נתונים מאווייו של ברנר לניסיון לגלות סופרים צעירים.
בדרך כלל מתדפקים סופרים צעירים על דלתותיהם של בתי הוצאה נכבדים שיואילו להוציא לאור את סיפוריהם של מחברים עניים. ש"י עגנון מעיד שברנר הציע להוציא לאור את ספרו 'והיה העקוב למישור', אלא שהמוציא לאור הנדיב היה עני אפילו מן הסופר, ולא היה לו כסף אפילו לבול כדי לשלוח לעגנון הצעיר את הצעתו מירושלים ליפו. כאשר עגנון מגיע סוף סוף לירושלים הוא מתלווה לברנר לטיול ולסידורים. כך הוא מגלה איך מתכוון ברנר להשלים את מימון הוצאת ספרו של עגנון הצעיר: הוא מחזיר לחנות את הכתפיות החדשות שקנה וחוזר להשתמש בחגורה המרופטת שלו.
