הכול תלוי באמון
אדם אחד בא להתגייר ואינו רוצה לקבל את התורה שבעל פה. שמאי דוחה אותו ואילו הלל מוצא דרך מעניינת לקבל אותו
מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי ושאל אותו: כמה תורות יש לכם?
ענה לו שמאי: שתיים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
ענה לו הגוי: אני מוכן להאמין בתורה שבכתב אבל לא בתורה שבעל פה. גַייר אותי בתנאי שתלמד אותי את התורה שבכתב בלבד.
גער בו שמאי והוציאו בנזיפה.
בא אותו אדם עם אותה הבקשה אל הלל, והלל גיירו והחל ללמד אותו.
ביום הראשון החל ללמד אותו את האותיות: אלה א"ב, אלה ג"ד וכן הלאה.
ביום השני לימד אותו ההיפך.
אמר לו הגר: הרי אתמול אמרת לי הפוך!
ענה לו הלל: אם כשלימדתי אותך לקרוא במקרא סמכת עליי, סמוך עליי גם כשאלמד אותך תורה שבעל פה.
האם יש באמת הבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה? העמדה שהסיפור מניח בפיו של הגר היא מקובלת: לכאורה התורה שבכתב היא התגלות אלוהית ישירה ולכן קל לקבל אותה, ואילו התורה שבעל פה דורשת אמון בחכמים הנושאים אותה, ולמה שמישהו יאמין בהם?
שמאי דוחה את עצם ההשגה. אם האדם לא מוכן לתת אמון בתורה שבעל פה – אין סיבה שילמד את התורה שבכתב. הלל דווקא מקבל את האיש כדי ללמד אותו תורה שבכתב, ומתחיל מן הבסיס: האותיות העבריות. בכך הוא חושף בפני המתגייר את העובדה שהוא כבר נתן בו אמון, ושהאמון הוא הכרחי כדי ללמוד משהו.
גישתו של הלל מעמעמת את עצם ההבחנה בין התורה שבכתב כהתגלות ישירה, לבין התורה שבעל פה הנתונה לתיווכם של בני אדם. הוא אומר שגם התורה שבכתב דורשת תיווך, שכן כדברי חז"ל: "דיברה תורה כלשון בני אדם" (לדוגמה: תלמוד בבלי, ברכות ל"א ע"ב). אי אפשר להימלט מן התיווך האנושי של דבר האל, ולכן הלימוד תמיד דורש מידה מסוימת של אמון.
