הסיפור

מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט״.
אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי?
אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל.
אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי לעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל.
בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל.
דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ.
בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גּיְירו.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת.
הָלַךְ וְקָרָא.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ שאל: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר?
אָמַר לוֹ הלל: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״ כְּתוב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי
אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״.
בָּא לִפְנֵי הִלֵּל
אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

---

על הסיפור

מה לענות לאדם המוכן להיכנס בשעריה של קבוצה חדשה ובלבד שיכבדוהו בכבוד הגדול ביותר באותה חברה?
שמאי השומע את בקשתו של הנוכרי להתגייר כדי להיות כוהן גדול אינו טורח אפילו לענות לו. הלל, לעומתו, מבין את הרצון להשתייך, מקבל את הגר ומסביר לו במונחים האופייניים לעולם הרומי, תכסיסי המלוכה, שכדי להגיע למעמד גבוה יש ללמוד את דרכי החברה הגבוהה, ובמונחי עולמם של חכמים – ללמוד תורה.
אפשר לשער שכשהגר מגיע לפסוק המגביל כניסת זרים לקודש הוא חושב שמדובר על זרים כמוהו, ושאלתו להלל מלווה מן הסתם בחשש, הפסוק מעמיד בספק את תחושת השייכות שלו. הלל משיב לו שלצורך העניין שבפסוק אפילו דוד המלך הוא זר משום שאיננו כוהן, והתשובה מניחה את דעתו. הוא אומנם מבין שבקשתו הראשונית – ללבוש בגדי כוהן גדול – אינה יכולה להיענות, אך הוא מבין זאת כמי שלומד תורה בעצמו ועורך בעצמו היסק של 'קל וחומר'. בלימוד שלו הוא מתואר כמי שהגיע לעולם היהודי כזר, כנווד ההולך במקלו ובתרמילו, אך דווקא ההבנה הזאת הופכת אותו לבן בית, למי שיודע את תכסיסי המלכות היהודיים, ומתוך עמדה זו הוא חוזר ומשמיע באוזני שמאי את הטיעון ששמאי היה צריך להשמיע באוזניו במקום לדחוף אותו באמת הבניין. בניגוד לשמאי המגיב באלימות, גם אם עדינה, הלל נענה למוטיבציה הבסיסית של האדם הפונה אליו ושולח אותו לעבור בעצמו את התהליך שבו יבין לבד את מעמדו בחברה שאליה הצטרף, ומתוך כך יבנה לו מעמד חדש.