הסיפור

מדי בוקר עם עלות השחר היו הרב אליהו פרדס ובנו מאיר בן השש יוצאים מביתם שבשכונת "אוהל משה" וצועדים אל בית הכנסת הגדול שבשכונה, שכולם כינו אותו "איל קאל גראנדה" (בלדינו: הקהל הגדול). החורף היה קשה והם צעדו מכורבלים במעיליהם כשהם מבקשים להגיע אל בית הכנסת במהירות האפשרית.
בוקר אחד לא פסע הרב פרדס בשביל הכבוש והקצר שהוליך מביתם אל בית הכנסת, אלא הלך דווקא דרך השדה שהיה מלא שלוליות עד שרגליהם בוססו בבוץ. הבן חשב שאביו טעה והדבר לא יחזור שוב, אך להפתעתו מאותו היום והלאה הם הלכו בדרך לא נוחה זו.
החורף המשיך והתעצם, השלוליות גדלו והאדמה הפכה בוצית עוד יותר, ובאחד הבקרים לא התאפק עוד מאיר הקטן ושאל את אביו לפשר העניין: "אבא, למה אנחנו כבר לא הולכים כמו תמיד בשביל הקצר והסלול אלא עושים כזה עיקוף גדול דרך השלוליות והבוץ?"
הניח הרב אליהו פרדס את ידו ברּכּות על ראשו של מאיר ואמר לו: "שאלתך בני, שאלה היא, ויש סיבה לדבר". הבן הקשיב בסקרנות והאב הסביר: "ראה נא, בדרך הרגילה שלנו לבית הכנסת מתגורר יהודי שנקלע למצוקה קשה. לפני חודשים אחדים הוא פנה אליי וביקש הלוואה ואני הלוויתי לו סכום כסף כדי שיפתח עסק, אך בינתיים הוא לא החזיר לי את ההלוואה כי אין לו. אם יראה אותי כל בוקר עובר ליד חלונו הוא בוודאי ייזכר בחובו ויצטער צער רב. לכן אני הולך בדרך השנייה אף שהיא אינה נוחה כלל וכלל".

---

על הסיפור

חכמים (בבא מציעא, דף ע"ה ע"ב) הורו למלווה שלא יקדים לשלום לאדם שחייב לו כסף על מנת שלא להביכו. בכך הנחו אותנו לגלות רגישות ולהימנע מצעדים שיביכו אדם שאין לו אפשרות להחזיר את חובו.
הרב אליהו פרדס צועד עם בנו מאיר בדרך בוצית כדי שלא לעבור ליד ביתו של אדם שחייב לו כסף על מנת שלא לצערו. בכך הוא נוהג מנהג חסידות יתרה, שכן חכמים לא דרשו דרישה קשה שכזו.
כאשר בנו שסובל מהדרך הבוצית שואל למעשיו – הרב מבין שעליו להתייחס גם לצערו של הילד ולא רק לצערו של העני. הוא ממשיך בדרכו אך מסביר לבנו מאיר את החלטתו, שכן ההבנה למעשיו תקל על בנו לצעוד בדרך הבוצית.