הסיפור

לאורך כל ימות השנה היה הרב רפאל בן מלכה מניח תפילין של רש"י כמנהג כלל ישראל. אולם פעם בשנה, ביום שלאחר יום הכיפורים, היה נוהג מנהג החסידים והצדיקים ומניח גם תפילין של רבנו תם. הוא היה עושה זאת בצנעה בביתו, לאחר ששב מן התפילה בבית הכנסת.
המעשה היה חריג ועורר את תמיהתם של בני ביתו, עד שאחד מהם שאל "מדוע אתה נוהג מידת חסידות דווקא ביום זה?" והמשיך והקשה "אם זה הדין מדוע לא בכל יום, ואם זה הידור – אז מדוע דווקא היום?"
השיב להם הרב בן מלכה בחיוך, "תפילין של רבנו תם מניחים רק צדיקים, ורק בבוקר שלאחר יום הכיפורים אני עוד יכול לומר שאני בבחינת צדיק. לאחר מכן כבר איני יכול לומר כן…"

---

על הסיפור

את הסיפור הזה ניתן לקרוא בטון נוקב וחריף או בעדינות ובחיוך, ונדמה כי האפשרות השנייה מבטאת היטב את כוונתו של הרב רפאל בן מלכה. הרב בן מלכה מקבל את העובדה שאנו בני האדם אנושיים וחסרים. ואף שביום הכיפורים אנו נדמים למלאכים ומחליטים באמת ובתמים לשנות את דרכנו ולתקן את כל השגיאות שלנו, הרי שטבע האדם הוא שעל פי רוב נשוב לדפוסי התנהגותנו לאחר יום הכיפורים.
הבנה זו יכולה לגרום לאדם לוותר מראש על הרצון לתקן ולהשתפר ולמוסס את תנועת התיקון המתעצמת ביום הכיפורים. אולם הרב בן מלכה דווקא מוסיף על עצמו ביום שלאחר הכיפורים ומניח תפילין של רבנו תם כמנהג החסידים והצדיקים.
המבט המפוכח המלוּוה בחיוך אינו מביא לחולשה אלא דווקא להבנה שכל מה שניתן לעשות הוא להוסיף מעט טוב היכן שאפשר.