פנים הנראות ואינן רואות
רבי ורבי חייא הולכים לקבל את פניו של תלמיד חכם עיוור והוא מברך אותם בברכה לא שגרתית
רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך.
הגיעו לעיר אחת ושאלו: האם יש כאן תלמיד חכמים שנלך לקבל את פניו?
אמרו להם: יש כאן תלמיד חכם עיוור.
אמר רבי חייא לרבי: אלך אני לקבל את פניו, ואתה, שב כאן, שלא נזלזל בכבודך כנשיא.
הלך רבי עם רבי חייא למרות התנגדותו.
כשנפרדו לשלום מאותו תלמיד חכמים אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין, תזכו להקביל פנים הרואים ואנן נראין.
אמר רבי לרבי חייא: ברכה כזאת רצית למנוע ממני?
הסיפור מובא בתלמוד בהקשר של מצוות העלייה לרגל, המכונה בתלמוד ראיון משום שהמצווה היא להיראות לפני הקדוש ברוך הוא. אלא שההליכה שבסיפור איננה הליכה ממוקדת ליעד מסוים, אלא ההולכים מחכים לראות מי ייקרה בדרכם, ומייחסים ערך להקבלת פניהם של תלמידי חכמים, גם כאן יש מעין ראיון.
ההלכה שבמשנה קובעת שעיוורים פטורים מן המצווה משום שהראיון אמור להיות הדדי: להיראות ולראות. על הרקע הזה אפשר לראות את החשש של רבי חייא לפגיעה בכבודו של רבי, נשיא הסנהדרין, בפגישה עם עיוור. תלמיד החכמים העיוור שהם פוגשים מברך אותם בברכה המהפכת את המוגבלות שלו ליתרון עצום: הוא מקביל בין היותו בלתי רואה להיותו של הקדוש ברוך הוא בלתי נראה.
מאחורי ברכתו של העיוור עומדת הטענה שערכה של קבלת פנים איננה עומדת על שוויון הערך בין שני הצדדים, אלא לפעמים דווקא על הפער ביניהם, ועל המוכנות שלהם להיפגש למרות הפער.
