הסיפור

כאשר מונה רבי שמלקה לרבה של העיר נִיקְלְשׂבּוּרג הקדיש את דרשות השבת הראשונות שלו לדיבור על שבע החוכמות – הלוגיקה, הדקדוק, הרטוריקה, החשבון, ההנדסה, המוזיקה והאסטרונומיה – ורק לאחר מכן התחיל לדרוש מתוך כתבי הקודש ולהטיף מוסר. הבחירה של הרב החדש שלא להתחיל בהטפה מכתבי הקודש אלא בחוכמות הגויים הפליאה את הציבור.
אמר רבי שְׁמֶלְקֶה: "תמיד התפלאתי על הכתוב 'טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים' (קהלת ז, ה). לכאורה נכון היה לומר 'טוב לשמוע גערת חכם משמוע שיר הכסילים' שכן שיר כסילים הוא שיר טיפשי וברור שעדיף לשמוע גערת חכם מלשמוע אותו. אלא הפירוש הוא כנראה אחר: ממי טוב לשמוע 'גַּעֲרַת חָכָם'? ממי ששומע גם את 'שִׁיר הכְּסִילִים'."
וזו הכוונה: אם רב לא מבין בחוכמות הבסיסיות, הציבור לא ישמע לו. אבל אם הוא מלומד בחוכמות העולם ואף על פי כן הוא מרעיש עולמות כדי להתנגד להן ולכנות אותן חוכמות כסילים – הציבור יקבל את דבריו.

---

על הסיפור

דרשנים רבים עמדו מול דרישה למודרניזציה של היהודים ולימוד חוכמות העולם. גם ר' שמלקה מניקלשבורג מעדיף את החוכמה היהודית על פני חוכמות העולם, אך הוא מתעקש שמי שרוצה להשמיע ביקורת כלפי חוכמות העולם צריך קודם כול להפגין ידע מבוסס בחוכמות אלו, שכן אינך יכול לבקר את מה שאינך מכיר.
הסיפור מבטא את המתיחות בין החסידות למתנגדיה: משכילים ואנשי הישיבות, שיחסם להשכלה היה סובלני יותר מזה של החסידים. מתח זה היה משמעותי במיוחד בעיר ניקלשבורג (מיקלוב) במוראביה (צ'כיה של היום) שהייתה המקום המערבי ביותר שבו רב חסידי היה לסמכות מרכזית. כפי שניכר מן הסיפור, ר' שמלקה מודע היטב למתחים הללו והוא מתנהג בהתאם: הוא לא מבקר את עולמם התרבותי לפני שהוא מראה להם שהוא מכיר אותו.