לבדי בגיהינום
ר' שמחה בונים מפשיסחה אומר לתלמידו, הרבי מקוצק, שאם יגיע לגיהינום, הוא ירצה שרבותיו יהיו אתו. הרבי מקוצק עונה לו שאינו רואה איזו תועלת תצמח לו מכך
פעם אחת אמר רבי שמחה בּוֹנִים מפְּשִׁיסְחַה לתלמידו רבי מנחם מנדל מקוצק: "מה יהיה אם אחרי מותי ישלחו אותי לגיהינום?"
שתק התלמיד.
המשיך ר' שמחה בונים: "כתוב בתלמוד שאם תלמיד גולה לעיר מקלט מַגלים אתו את רבותיו (תלמוד בבלי, מכות, דף י ע"א). אם כך, אני אצווה שיביאו אליי את היהודי הקדוש ואת החוזה מלובלין."
אמר הרבי מקוצק: "בשבילי זה בכלל לא משנה, איזו טובה תבוא לי אם רבותיי יבואו אתי לגיהינום?"
ר' שמחה בונים מציע נחמה. בעיניו, אם רבותיו יהיו אתו הוא יוכל להתמודד אפילו עם הגיהינום. הרבי מקוצק מסרב להתנחם בצרת רבים וגם לא בצרת רבנים. הוא רואה את גורלו, את הגיהינום שלו, כמשהו שעליו לשאת לבדו ולא לסחוב אליו אחרים. זו עמדה של נטילת אחריות מוחלטת על עצמך, אחריות שאי אפשר להתחלק בה עם אחרים.
העמדה שלו אפילו חריפה יותר בהתחשב בהקשר של הסיפור. כאשר ר' שמחה בונים אומר לתלמידו שהוא היה רוצה להיות בגיהינום עם רבותיו, הוא בעצם מזמין אותו לומר, או לפחות לחוש, את אותו הדבר. סירובו של רבי מנחם מנדל לנחמה שרבו מציע היא העמדת גבול בפני היחד של המורה והתלמיד, והוא כמו אומר לו: "לא תודה, אני את הגיהינום שלי אסבול לבד, לא רוצה לסחוב גם אותך לשם."
