הסיפור

חנוך הֵענִיך, מי שלימים היה רבי חנוך הֵניך מאלכסנדר, היה בן 13 כשפגש את היהודי הקדוש מפשיסחָה. היה זה בעת חתימת תנאי ההתקשרות בין המחותנים לקראת חתונתו של הנער. החותן, שהיה תושב העיר פשיסחה ומחסידיו של היהודי הקדוש, ביקש מהרבי שיבחן את החתן המיועד.
היהודי הקדוש הציג בפני הנער סוגיה קשה במיוחד, והנער לא ידע להשיב מיד. הוא העמיק בסוגיה וכעבור שעה השיב לרבי תשובה.
הקשיב היהודי הקדוש לתשובתו של הנער, אחר כך הניח את ידו בחיבה על לחיו ואמר: כאשר הייתי בן שלוש עשרה שנים, פתרתי קושיות גדולות אף יותר, וכשהגעתי לגיל שמונה עשרה שנים כבר הייתי גדול בתורה. אבל אז ראיתי שהלימוד לבדו לא יביא את האדם להגיע אל השלמות. נזכרתי אז, כי על אברהם אבינו כתוב שהיה חוקר ומתבונן בחמה ובלבנה, בכוכבים ובמזלות, עד שגילה שבכל אלה אין ממש, אלא יש אלוהים בשמים ובארץ המושל עליהם ומנהיג את העולם כולו. ידעתי כי בכך הגיע אברהם אבינו אל תכלית השלמות.
שלושה חודשים התהלכתי במחשבה זו, חקרתי ודרשתי, עד שהבנתי גם אני מה פירוש הדבר שיש אלוקים בשמים ובארץ. כשזכיתי לכך נפלה עליי אימה כזו, שכאשר אמרתי את הפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד), נשרו שיניי מרוב פחד.
והראה לנער שאין שיניים בפיו.

---

על הסיפור

א. בשיחה זו שבין הרבי המבוגר ובין הנער העומד למבחן, מנסה הרבי לכוון את התלמיד הצעיר. אמירתו של הרבי עוסקת בכך, שהמאמץ לענות על הקושיה הלמדנית אינו מקרב אל התכלית ואל מטרתו של האדם בעולם. בכדי להגיע אל התכלית צריך להתחיל בתהליך של חיפוש רוחני, כמו אברהם אבינו. תהיות אלו מתוארות מפיו של היהודי – ועל פי מדרש חז"ל – כשבירת המוסכמות וגילוי עצמי של האלוהות.
ב. השיניים החסרות בפיו של היהודי הן סמל למאמץ עילאי, הנעשה בכל כוחות הנפש והגוף. נפילת השיניים היא תוצאה של חוויה רגשית מטלטלת, קיצונית מאוד, ולא של תובנות שכלתניות בלבד.
ג. הסיפור מכיל יסודות חסידיים העוסקים בהחלפה של הלימוד השכלתני בחוויה, ובשאיפה להתמסרות לעבודת השם ולדבקות בו, שאיפה שהיא עדיפה על העיון התלמודי בלבד.