בית מלא תורה
מדוע לימוד התורה של התלמידים לא עלה לשמיים? על תורה לשמה ותורה לשם כבוד
פעם אחת הגיע רבי ברוך מקׂוסׂוב אל בית המדרש בעיירה יהודית אחת ומצא שם תלמידים שלומדים תורה. התלמידים היו צעירים וחריפי דעת והתנצחו בוויכוחים זה עם זה, כשהם מתפלפלים ומחדשים חידושים גדולים בתורה.
ראה ר' ברוך מקוסוב שפלפולם מלא הבלים, וכל תכלית לימודם אינה לשם שמים ולמציאת האמת אלא להתפאר ולהתגאות.
היתל בהם הרב ואמר: "רוב תודות למי שהביאני לבית מלא תורה שכזה!" שמחו התלמידים הצעירים לשמע הדברים ופניהם צהלו, משום שחשבו שהתכוון לשבחם.
"לא לזאת התכוונתי," אמר הרב. "הלא ידוע שכשאדם עוסק בתורה לשמה, לימוד התורה לא נשאר למטה, בעולם הזה, אף לא לרגע אחד. התורה ממהרת לשוב למעלה אל ביתה, אל האלוהים, והיא בוקעת את חלוני הרקיע. אבל אם תכלית הלימוד איננה לשמה, אזי היא נשארת למטה לנצח ואינה עולה למעלה כלל.
ועתה, ראו עיניי כי כל לימודכם ופלפולכם אינו 'לשמה' ולא לשמו של הקב"ה, ואוזניי לא שמעו דבר מלבד פלפולים תפלים. אפילו דף אחד מן התורה שלמדתם לא רצה לעלות מעלה, וכל לימודכם נשאר למטה עד שמילא את הבית כולו. לזאת התכוונתי כשאמרתי שמצאתי פה בית מלא תורה."
קולות לימוד התורה הממלאים את בית המדרש שאליו נכנס הרב ברוך מקוסוב מזוהים על ידו כתורה עצמה הממלאת את הבית. אך זו אינה מחמאה אלא מחאה כנגד הלומדים. ר' ברוך מסביר שהלימוד הגאוותני שבפלפול חסר נשמה ואמת "אינו עולה למעלה" ואינו משיב ומחבר את התורה אל האלוהים, אלא "תופס מקום", כלומר – נשאר וממלא את הבית. בדבריו מקופלת ביקורת על לימוד התורה השכלתני (המאפיין אולי את עולם המתנגדים בעיני החסידים) והעדפה של לימוד פשוט יותר הנעשה בדבקות רוחנית.
מעניין שר' ברוך, שהיה בעצמו למדן גדול ועסק בלימוד התורה מתוך דבקות, בחר ללמד את המסר לתלמידים הצעירים דווקא במין פלפול. הוא אומר משפט המנוסח בחכמה ובחדות ומתפרש לשני פנים. תחילה מפרשים התלמידים את הביטוי "בית מלא תורה" לחיוב. ואז, בעוקצנות, מסביר הרב מדוע התכוון לשלילה דווקא.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
לימוד תורה לשמה, על פי רבי ברוך מקוסוב, אמור לעלות השמימה – לחזור אל מקורו. אלא שהוא לא יכול לעשות זאת, כשהכול מחזיקים בו לעצמם ולתועלתם
רבי ברוך מקוסוב, מתלמידיו של המגיד ממזריטש הידוע גם בשם "המוכיח מקוסוב", מוכיח בסיפור זה שהכינוי שזכה לו ניתן לו בזכות ולא בחסד. רבי ברוך מזדמן לבית מדרש שיושביו מתוארים באירוניה עוקצנית חדה כתער, כלהקת המון בני תורה. מדוע יושבי בית המדרש זוכים לכינוי לגלגני זה, המשווה ללימודם אופי בידורי וליצני, ואפשר אף להרחיק לכת ולומר אפילו חייתי, כינוי המזכיר להקת זאבים או להקות אחרות של בעלי חיים? ברור שרבי ברוך לא מרוצה ממה שנגלה לעיניו בבית המדרש, והשימוש במילה "להקה" אינו נובע מטעות, כי מיד אחר כך באה המילה המון, ולא במשמעות החיובית שיש בביטוי "קול המון כקול שדי". רבי ברוך נכנס לבית מדרש שאין בו חבורה אלא עדר, והמילה "להקה" יוצרת אפקט אירוני, משום שבצליל שלה היא קרובה למילים דומות, אך נשגבות יותר, כמו "קהל", "קהילה" ו"מקהלה".
מה עלינו לצפות אם כן בהיכנסנו לבית מדרש זה שבו יושבים בחורים, המתוארים בהמשך כ"רכי שנים" ו"חרופי דעת"? הכינוי "רכי שנים" מדגיש את חוסר בגרותם ובשלותם, ו"חרופי דעת" מעלה על הדעת כמה עניינים: תלמידים שנמצאים בימי חורפם, דהיינו צעירים, שהם אינם חריפי דעת אלא מחרפי דעת ועבדי דעת, מלשון שפחה חרופה.
בבית המדרש שאליו נכנס רבי ברוך מתנהלת מעין מלחמה למען התורה. אפשר לשמוע את הדיבורים והוויכוחים, הכול שוקק חיים – אבל זו אינה מלחמת תורה, אין בה יראת שמים, והיא לא נלמדת לשם שמים. בית המדרש מלא התנצחות (מלשון רצון לנצח בוויכוח) והתפלפלות, חידוש לשם חידוש, מעין עבודה זרה של לימוד תורה, משום שהחידוש בלימוד שהוא כלי הופך למטרה. חידושי התורה והפלפולים החריפים נועדו לפאר ולרומם את בעליהם, ורבי ברוך, שבא מבית מדרשו של המגיד ממזריטש, מבחין בזה מיד, והלימוד בבית המדרש נשמע לו כדברי הבל. כיצד יגיב רבי ברוך על המצב המגוחך שאליו נקלע? הוא מחליט להגיב באירוניה ואומר ליושבי בית המדרש דבר אחד – ומתכוון להיפוכו. דבריו של רבי ברוך אכן נתפסים על ידי חברי הלהקה כפשוטם – ובעוד הם שבעי רצון מהמחמאה, הופך רבי ברוך את המשמעות ומסביר את הכוונה האמתית של דבריו.
רבי ברוך אינו מתכוון לא להתלוצץ ולא להעליב את יושבי בית המדרש הצעירים והנלהבים, נהפוך הוא: רצונו ללמדם מהי משמעות המילה "מלא" כשהיא מתייחסת אליהם, שכן אדם יכול להיות מלא בתורה ויחד עם זאת מלא גם בעצמו. אדם מלא בעצמו הוא אדם מלא אגו (מלא באני של עצמו). מה אם כן קורה לאדם כזה? הוא נעשה משועבד לידע שרכש ואוחז בו, והידע הופך לידע של כוח ושליטה ולא לידע של שחרור. זהו ידע שנאגר וממלא את האדם, ידע של חרופי דעת, של אלה שהם עבדים של דעתם. בית המדרש שבו הלומדים מלאים מעצמם הופך ממקום של רוחניות למקום של גשמיות, לכן הוא מתמלא בתורה גשמית כמו בחומר שנאגר ולא משתחרר. הלימוד שאינו לשם שמים כלוא ולא עולה. רבי ברוך אומר שלימוד תורה לשמה אמור לעלות השמימה, לחזור אל מקורו. לימוד תורה אינו קניין, התורה צריכה לשוב לשָם, לשמים, אבל איך תשוב אם הכול מחזיקים בה לעצמם ולתועלתם?
סיפור זה מזכיר לי מעשה דומה על הבעל שם טוב, שבו עבר פעם עם תלמידיו ליד בית כנסת ולא נכנס להתפלל בו, מפני שהיה מלא בתפילות שלא עלו לשמים, ומשום כך לא נותר בבית הכנסת מקום גם לתפילתו. המלאות, שהיא בדרך כלל מצב חיובי, עלולה להביא את בעליה לידי שביעות רצון, זחיחות דעת ואטימות. מלאות לשם מלאות היא התנפחות. מלאות רכושנית זו עולה על גדותיה ומולידה את האדם המנופח.
